סוף

היה לי חלום והנה אני מת,
עומד כמו כולם לפני הדלפק,
מסתכל לצדדים, מחפש ידידים
טובים או רעים או משני הצדדים
בנים או בנות, ללא שום כוונות
ובינתיים התור מתקדם והולך
ולי זה נדמה שהוא רק מתארך.
דופק על כתפה של הדמות מלפנים
והיא משום מה מחמיצה לי פנים.
פונה לשאול את הדמות מאחור
ומגלה שאני אחרון שבתור.
מאותת למלאך, שיסביר למה כך
והוא מאותת שכעת מאוחר
ואם זה חשוב, הוא יסביר לי מחר.
היות וגדלתי אדם מסודר
המשכתי לשאול, כמובן ללא קול
שאיפה אוכל פת ערבית לאכול
ואם יש פה חדרון שאפרוש בו לישון.
אבל הוא רק משך בכנפיו ועזב
והרגשתי ששוב הם הפנו את הגב.
התחלתי לחוש מין קורטוב של יאוש
והרבה אכזבה על אבדן התקווה,
שכאן בשמים הכל מאורגן
על בסיס נסיון שצברו עם הזמן
בניהול המונים ושיטות מיונים
ואיך מטפלים בחולים וזקנים.
אם גם הם מחפשים להזרים דם חדש
מסתבר, שגם פה אני לא מבוקש.
מבלי להסס חזרתי לישון
ומיד עם אור יום, קצת אפוף דכאון
דיווחתי לרופא המתוסכל במעון,
כי גם שם בשמים אין לי מקום.