אתם במירוץ

אתם במירוץ. אם זאת לא התחושה שלכם ביום-יום, אז תנסו לרגע לעצום עיניים ולדמיין…
הרוח נושבת לכם על הפנים, והרגליים שלכם נעות בקצב מושלם כמו מכונה משומנת. יש עוד מתחרים לפניכם, אבל אתם בין המובילים. נעלי הריצה האהובות עלייכם נעולות לרגליכם, ולגופכם רק מכנסי ריצה קצרות, וגופיה מבד נושם, שאתם שוקלים להוריד. העור שלכם נוטף כולו זיעה בריאה וקהל צופים מריע לכם משתי צידי הכביש. אתם רצים כבר די הרבה זמן, והאנדרנלין זורם לכם בעורקים כמו מיים. חיוך מרוח על פניכם כשאתם מתקדמים במהירות לאורך המסלול. מדי פעם אתם עוקפים מישהו, ומדי פעם אתם נעקפים. אבל באופן כללי אתם נשארים בתחום המובילים.

ואז קורה משהו.- לא ברור בדיוק מה. אולי עשיתם איזה צעד לא טוב או שדרכתם על איזו אבן חדה. אולי נתפס לכם שריר, ואולי אפילו נקעתם את הקרסול. למען האמת לא משנה בדיוק מה קרה.- העיקר הוא שפתאום קצת יותר קשה לכם לרוץ. נוצר לכם ברגל איזה כאב קטן שרק מתגבר ומתגבר. לאט לאט אתם שמים לב, שאתם עוקפים הרבה פחות אנשים, ושיותר ויותר אנשים עוקפים אתכם.
בסופו של דבר כל הפרצופים שהתרגלתה לראות מסביבך נעלמים, והפרצופים החדשים, שהולכים ומתחלפים כל הזמן, נהיים יותר ויותר עלובים.

בהתחלה אנשים מסתכלים עלייך במבטים מאושרים.- הם מרוצים מהיכולות של עצמם שאפשרו להם לעקוף אותך. זה מכעיס. אתה מנסה להגביר מהירות ולחזור לעניינים, אבל זה רק עושה את הכאב גדול יותר ומאט אותך. אחרי זה אנשים כבר מתחילים להסתכל עליך במבטים אחרים.- מבטי רחמים. זה עוד יותר מכעיס.
תקוות שוו לחזור למקומך הקודם דבקת בך לפתע, ואתה פותח בספרינט אגרסיבי.- מתעלם מהעייפות ומהכאב ברגל.
התוצאה היא, כמובן, שאחרי כמה עשרות מטרים אתה נעצר לחלוטין.- כולך מתנשם ומתנשף בכבדות. כשאתה מנסה לחזור ולרוץ לפחות בקצב סביר, מסתבר לך שהכאב ברגל התדרדר לכדאי צליעה כבדה. מתחילים לעקוף אותך כל מני זקנים ושמנים, וכל תא בגופך כבר מלא וגדוש בזעם.
ואז מגיע הרגע הכואב המשפיל והצורב ביותר. קצת אחרי שהמתחרה האחרון עוקף אותך, נשמעות שוב התנשמויות בריאות מאחוריך. אתה מסובב את ראשך, והינה מתקדם אלייך אחד המתחרים שהיה קודם מיריבייך הצמודים. והינה עוד אחד, ועוד אחד. הפנים המוכרות מימיי ההצלחה שלך חולפות שוב לצידך. מחשבת תקווה קטנה על הצטרפות מחודשת אליהם עוברת לרגע בראשך. אבל תוך כמה שניות הם שוב עוקפים אותך,- בסיבוב נוסף.
אחד מהם מעיף בך לרגע מבט מלא רחמים ואכזבה, ואתה אוטומטית מתמלא בשנאה כלפיו ושנאה כלפי כל שאר המתחרים, ושנאה כלפי המירוץ האידיוטי הזה וכלפי העולם המזדיין בתחת הזה…

אתה כבר לא יכול יותר לרוץ בכלל. אתה מדעדע בכבדות, בעוד שכל שאר המתחרים,- קלילים כאיילים, ממשיכים בדרכם, ומותירים אותך שוב מאחור.- לבד.
אתה צולע ככה מספר דקות נוספות, ואז קורס. אתה קורס על הברכיים, וצורח בכל הכח. צורח אל השמיים, ומקלל את כולם, מקלל את הרגל שלך ואת עצמך. אתה מקלל וצורח, ומרביץ לאדמה הקשה עד שהאגרופים שלך מדממים. אתה מרביץ לעצמך ולרגל הכואבת, עד שכל הבגדים והעור החשוף שלך נמרחים כולם בדם.

ואז.- כשאתה כבר לא יכול יותר לצרוח, וכבר אין לך כוח להרביץ, אתה קם בשקט,- בלי אף צל של תקווה.
אתה מסתכל מסביב, ולא זוכר בכלל לאיזה כיוון צריך להתקדם. אתה רואה התפצלות בשביל, ולא יודע מה היא הדרך הצדדית? ומה היא הדרך הראשית?
ומה זה בכלל משנה?
לאן תלך?
מה תעשה?