לשמוע רדיו

לשמוע קצת רדיו באמצע הלילה זאת לא בושה. שוכב על המזרן הצהוב עם האוזניות ומקשיב. הכל דלוק ופרוץ. אני מקשיב. מקיש את המספר שלך על הטלפון ואז מוחק. זה בערך ככה, באמת. לפחות הקול הרך של השדרן קצת מרגיע. העיניים נפקחות ואני ממשיך להקשיב. "את ואני נוסעים לאט." הוא שר. "את ואני נוסעים… לאט." האוזניות מתנתקות מהטלפון, אני מחבר אותן שוב. בהיסח הדעת אני מחייג למספר שהתחלתי לכתוב, אבל אני מיד מנתק.

"אנחנו דלוקים. הולכים על כביש צדדי. את צוחקת." אני מתכסה בסמיכה נוספת. סבתא לא כאן כדי לתת לי סמיכה נוספת מהארון אז אני לוקח בעצמי, אפילו שאני לא צריך. אני עוצם את העיניים אך הן מיד נפקחות מעצמן כאילו שמישהו פתח דלת ופרץ פנימה אל תוך העיניים שלי. אני שותה בקבוק שלם של מים. ואני מנסה שוב לשכב ולהירגע.

את בטח עוד חושבת עליי, והייתי אומר לך שלשמוע רדיו באמצע הלילה זה אפילו בסדר. ואת יושבת במטבח וחושבת עליי ומתגעגעת. אני בסלון הבית של סבתא. ואין לי הרבה מאוד זמן. לחשוב. להירגע. לנסות ולהגיע אלייך. או להתקשר. הים הכהה עומד בצלילות אל מול הרצונות השוממים שלנו. השממה כולה היא הערות. ואנחנו דלוקים, כמו מנוע.

הייתי יוצא אל הכביש שליד החוף, פה בבית כבר מחניק וכמעט שאין אוויר. ואני מקשיב שוב לקולות המשונים. כמו שהעולם זורק לי גלגל הצלה או משוט כדי להמשיך לשוט. יש מעט מאוד כוח בידיים. אין באמת סיבה לעשות הכל או לזוז לשם או לשם. ואת פוקחת את העיניים ומסתכלת בחלל הבית. את מכבה מנורה אחת, ושם מולך השקט של השעה הזאת. קצת מאוחר ומחר את צריכה לקום מוקדם אבל הבהייה הממושכת מעניקה לך סוג של תרפיה ואין באמת זמן אחר לעשות את זה.

את מדגישה באדום את המילים האחרונות שכתבתי, עם הטוש האדום והקצת שקוף שהיה זרוק לך בחדר. אמרת, אני אוהבת עטים נובעים. אמרתי, מה יש לאהוב. אמרת, לא יודעת, זה מסוג הדברים הקטנים שאני נהנית מהם. אמרתי, בחיי שאני לא מבין. אמרת, זה מזכיר לי את עצמי. אמרתי, אי אפשר להשוות בן אדם לעט נובע. אמרת, זה המשפט המוזר ביותר ששמעתי ממך.

הייתי יוצא החוצה בטבעיות אבל שוב לא הייתי מוצא שום דבר בחוץ. ריק נורא בשעה הזאת. ריקני וריק, הכל מאובק בטביעות של הזמן והכל ריקני וריק. הייתי יוצא החוצה בשעות האלה. ללכת כמה שעות ברחוב ולדמיין את עצמך הולך לבד בפרדס עם איתותים של פרדס. הכביש שליד החוף. או הפרדס שלא ליד הכל ולמעשה הוא כמעט מת בתוך אותו רגע ממושך. את בטח עוד חושבת. אני מנתק את הקשר ואני מנתק את שאר הקשרים. אני נותר רק עם צל דק ומפוספס ואולי זה לא צל אלא שזאת השקיפות של המים. קול המים מתערבב עם קולך שלך עד שגם מקולך שלך נשארים רק שאריות, על החול.

את אומרת, נדליק אותו עד למקסימום. אני אומר, זה דבר עדין. את אומרת, אז מה. אז לא כדאי. בכל זאת, זה רק מנוע. אני נשאר ער בשעות האלה. המים דלוקים על מקסימום מהירות ואת מול הזמן שלא בשתיקה. ואני מביט בנו שלא בשתיקה. שבהתערבות וערבוב עם הכל. ושום דבר לא הייתי מוצא בחוץ.