מקום נורא

השאלה שלא עוזבת אותי במנוחה כרגע, היא.- איך לכל הרוחות הגעתי לפה?
איך התדרדרתי אל המקום- לא-מקום המתועב הזה?….
אנשים מקיאים אחד על השני את כל הזבל התעשייתי שהם דחפו לעצמם לקיבה בחוסר רצון. צוחקים צחוק ריק, שמחליף בכי מר.
איך התדרדרתי אל בור השפכים הזה, שאנשים בו לא רוצים לקום בבוקר, ולא רוצים ללכת לישון.- לא רוצים לחיות את החיים שלהם, ולא רוצים לחלום חלומות. שכרות תמידית, ובריחה ללא הפסקה.- כולם תמיד בורחים, אפילו שאין אחד שלא יודע, שאין לאן לברוח… מפה, נמתחים אולי אלפי שבילים לכל הכיוונים, אבל כולם מעגליים.- תמיד תחזור במהרה לנקודת המוצא.

לפעמים זה נדמה לי, שפה, בתוך כל הקיא והשנאה העצמית האלה, זה המקום היחיד שקיים. לכאורה התדרדרתי לפה, אבל אולי בעצם מאז ומתמיד הייתי כאן?…
פעם,- פעם היו לי זכרונות ממקומות אחרים.- של יצירה וחיים ועבודה ותשוקות ושאיפות. אבל עכשיו הכל כבר מטושטש. אני לא מאמין לעצמי. אולי,- אולי באמת מאז ומתמיד הייתי בבור חסר הסיכוי הזה. אולי אף פעם לא היה ולא יהיה שום דבר מעבר.
אולי אני למעשה, סתם עוד אחד מהיצורים הנבובים האלה, שמבלים חיים שלמים בשכרות, רק כדאי לשכוח שהם לא קיימים. אולי בעצם תמיד הייתי כזה…