סיפור ללא שם #1

הורדתי את הרטייה שלחצה על עיני, היא כאבה.
רשרוש שיחים רחוק חדר אל אוזניי. ייתכן שהם עקבו אחריי עד לכאן?
היא לא עצרה אפילו לשנייה כדי לוודאות את חששותיה. מירה לא רצתה להיתפס, לא היום. הרי לא הייתה הולכת את כול הדרך למעבר גרלה לשווא. רגליה שקעו בשלג הלבן והצח, גופה קפא עד לשד עצמותיה אך היא המשיכה.
פחדתי, כמו שלא פחדתי מיום לידתי. שום מחשבה לא עברה בראשי חוץ משלק בא לתפוס אותי, והכול בגלל עיניי. האחת ברקה בחום אדמה והשנייה צבעה היה אדום כדם.
כן, אני מחוננת. חוננתי בשמיעה למרחקים גדולים, ולק רוצה לוודאות שאכן הוא השפיע על האיכרים במלמוליו השקריים על טובו וגדולתו. אך אני לא מכונה שצריך לשעבד. ברגע שאנשים קלטו כי אני מחוננת ישר הלשינו ללק, ואני רצתי לאן שרגליי הצליחו לנשוא אותי, ועד עכשיו אני רצה.
גיששתי אחרי אבן חדה וחתחתי בה את שערי השחור לסוג של קארה מוזר, הוא הפריע לי יותר מידי והמשכתי במסעי. אחרי דקות ספורות של הליכה הגעתי למעבר גרלה. נצנוץ השלג סנוור אותי. הקלה שטפה אותי, נשמתי לרווחה והמשכתי חצי עיוורת במעבר. הם צדקו. בהחלט היה כאן קור שאין לתאר, אני רק יכולה לקוות שהוא לא ארוך מידי. כאן רגליי לא שקעו בשלג. הופתעתי.
גם עם כול פרוות החיות המדממת עליי עדיין קר, מאוד, מידי. לא יכולתי לרוץ כאן. אז השתדלתי ללכת הכי מהר שאני יכולה כדי שהקור לא יקשה את בגדי ואתצרך להמשיך עירומה או יותר נכון לשלוח את עצמי למוות מלא ייסורים.
המשכתי והמשכתי מקווה שהחיילים של לק לא יעקבו אחרי גם לכאן….. כאשר מירה ראתה את תחילת הרי ממלכת סאנדר היא כמעט קפצה משמחה אך הייתה חייבת להמשיך במסעה לממלכת לינד. פתאום סופת שלגים החלה מעל ראשה והאוויר הקר הסתחרר כמו בסופת הוריקן, היא הניחה לסופה לסחוף אותה אל מותה, בכול מקרה לק ימצא אותה בסופו של דבר.
הסופה סחפה אותה בעדינות מעל מעבר גרלה והותירה אותה קצת אחרי תחילתו. שלג ירד. הוא כיסה את כול כולה והיא הרגישה איך גופה מתכווץ מהקור אך מקבל אותו. אט אט גופה קפא, כול חלקיק עצר מלכת ונשמתה יצאה אל אוויר העולם. וכך היא נשארה גופה לבנה, קרה (במקרה הזה קפואה) ונרקבת. בלי ידיעה שבשנייה זו המלך של ממלכת מונסיי ,לק, נרצח בידי קטסה.