סיפור עצוב עם שמץ תקווה

סיפור ביקורתי:
התעוררתי בבוקר,מוקדם כהרגלי.אני רואה את הנוף הנשקף מבעד לחלון והוא יפהפה.אני תמיד אוהבת לצפות בו,כשהשמש רק מקיצה משנתה והשמיים נשטפים במגוון צבעים שלא ראיתי מעודי. מרחוק,וזה הדבר שאני הכי אוהבת,אני יכולה לראות את הנהר בצבעי השחר.כשאני רואה את כל פלאי העולם הנשקפים מבעד לחלוני,אני נאנחת מכיוון שלעולם לא אוכל באמת להיות שם,לחוש במגע החול הרך תחת כפות רגליי.הנהר נמצא מחוץ לגבולות העיר ומסיירים שם חיילים חמושים.כדי להימנע מצרות,אני לא הולכת לשם.לפחות יש לי נחמה אחת,אני יכולה לראות אותו מבעד לחלוני.
דרך אגב,אני גרה בגורד שחקים ענקי בעיר ניו-יורק.העיר היא כמו מדינה בפני עצמה,מרוב שהיא כל-כך ענקית.מסביב ניבטים גורדי שחקים בכל מקום,כולם דומים אחד לשני.בכל גורד שחקים שכזה,אני חושבת שחיים לפחות אלפיים איש,אם לא יותר.
אני גרה באחת הקומות הגבוהות,מה שמעניק לי מראה עוצר נשימה,אך מפחיד בו בזמן.כשאני מתבוננת למטה בזמן שאני נמצאת במרפסת,אני נתקפת בחילה אמיתית,מהגובה הרב.
המשפחה שלי נחשבת למשפחה דיי עשירה,ולכן היה לנו מספיק כסף בכדי לרכוש את הדירה הזו. חוץ ממני,גרים פה גם הוריי ואחי הגדול ממני בשלוש שנים.אני בת חמש-עשרה ושמי הוא אליאנרה פדלמן,שערי הוא בצבע ג'ינג'י ועיניי ירוקות.
אני קמה לבסוף מהמיטה לאחר שכבר אין לי כוח לרבוץ בה ולבהות בנוף המהפנט.אני ניגשת לחדר האמבטיה ומתקלחת,לאחר מכן מצחצחת את שיניי,מתלבשת ויורדת למטה.כן,ציינתי כבר שאנחנו עשירים וגרים בבית בן שלוש קומות.זוהי סוויטה מפוארת,אף על פי שהייתי מוותרת בקלות על המגורים פה.לפעמים,אני מרגישה שהכל כל-כך מרוחק,אך מרחיקה במהירות מחשבות אלה ממוחי.
אני יורדת בשקט,עד כמה שאני יכולה.אני לא רוצה להעיר אף אחד.למרות,שאני חושבת שרק אחי נמצא בדירה כרגע.אבי בוודאי בעוד אחת מן הפגישות העסקיות שלו וכנראה נשאר ללון באחד מבתי המלון באזור,למרות שאין כל-כך הבדל ביניהם.אימי אלוהים יודע איפה.היא מרבה להיעדר מן הבית,היא נוכחת באלפי מפגשים חברתיים כל שנה ומראה את בגדיה המהודרים בפומבי,או שהיא נמצאת אצל הרופא המנתח,ממתינה לעוד ניתוח שישנה עוד חלק בגופה.היא כבר לא נראית טבעית מרוב כל הניתוחים שעשתה.אני בקושי רואה אותה גם-כן.לפעמים,אני מתמלאת זעם ושנאה כלפיהם, ואני רוצה פשוט לצרוח.הם ההורים שלי,אבל אני מרגישה שהם כמעט כמו זרים מוחלטים,הם לא יודעים עליי כלום ותמיד ממהרים להביא לי כסף כשאני רואה אותם,כאילו שהם חושבים שככה הם מפצים אותי על כך שהם בקושי מתראים איתי.הייתי בשמחה מחליפה את כל הכסף הזה בתמורה לתשומת לב מצידם,אפילו מועטה.מה לא הייתי נותנת בתמורה לשיחה אמיתית עם אמי או עם אבי. בינתיים,הם ממשיכים להביא לי כסף ולקנות לי מתנות יקרות ובגדים יוקרתיים.לא מבינים שמה שאני רוצה הוא אהבה ולא כסף,בגדים,בשמים או פלאפונים מהדגם המשוכלל ביותר.
כשאני מגיעה לקומה השנייה,אני פונה לכיוון המטבח,להכין לי משהו לארוחת הבוקר.למרבה ההפתעה אני מגלה את אימי יושבת רכונה במטבח ומעשנת סיגריה,כנראה מהסוג האיכותי ביותר. שפתיה מרוחות באודם בצבע אדום בוהק שנמרח קצת.אני משערת שרק הרגע היא חזרה ממסיבה שנמשכה עד השעות הקטנות של הלילה.
"בוקר טוב,מתוקה." היא אומרת במתיקות שמחליאה אותי כאשר היא רואה אותי.
"בוקר טוב,אמא," אני אומרת לה,לא בטוחה כלל שהיא ראויה לזכות בתואר זה.לפתע,אני תוהה מתי אמא שלי הפכה לכזו,שכל מה שמעניין אותה הוא הבילויים והחיים הטובים.אני עוד זוכרת אותה בתור ילדה קטנה מקריאה לי סיפורים לפני השינה ומשחקת איתי.מעניין מה גרם לשינוי הזה,מאם אוהבת למפלצת ניתוחים ומסיבות, "איך עבר עלייך הלילה?"
"נהדר,נהדר,בובונת שלי," היא נאנחת כשהיא אומרת את המילים הללו, "את לא יכולה לתאר לעצמך."
"אני לא בטוחה שאבא יהיה כל-כך מרוצה מזה." אני אומרת לה,כשאבי שומע על כל ההוללות שלה בלילה הוא מתרגז והבעת פניו מתכעסת.הם תמיד נוהגים לריב על כך,ויכוחים קולניים שאפשר לשמוע אותם,לפי דעתי אפילו בצד השני של העיר.
"אביך ואני,כבר הרבה זמן שהיחסים בינינו לא תקינים," היא אומרת לי, "למען האמת,אנחנו שוקלים לקחת פרק זמן קצר אחד מהשני.לחשוב."
"ואת מספרת לי על זה רק עכשיו?" אני שואלת בכעס, "את לא חושבת שהייתי צריכה לדעת מזה כבר קודם?"
"אני יודעת שהוא הסית אותך נגדי," היא ממלמלת בכעס, "אני יודעת שאת שונאת אותי.את לא מתארת לעצמך איזה דברים נוראיים האדם הזה עשה."
היא מתחילה לרעוד יותר ויותר ולבסוף ממש לצרוח.אני נתקפת פחד ושוקלת מה עליי לעשות. לפעמים,היו לה רגעים מעיין אלו שהתנהגה כמטורפת,צורחת על כולם ורועדת ללא שליטה.
"את שונאת אותי,נכון?!" היא צועקת עליי בעוד אני נסוגה לאחור, "חתיכת כפויית טובה שכמותך,אני ילדתי אותך,אני ילדתי אותך!"
אני מתחילה לפנות לכיוון המדרגות בעוד היא מתחילה להוציא מן המגירות דברים ולזרוק אותם בחמת זעם.היא נראית מטורפת לחלוטין. "אמא,תרגעי," אני אומרת לה,מנסה להרגיעה, "אני לא שונאת אותך.באמת.תניחי את החפצים לפני שתפגעי במישהו."
ללא הצלחה,היא לא שומעת אותי וצורחת עליי יותר ויותר.אני רצה במעלה המדרגות בעוד אני שומעת את צרחותיה מלמטה.אני שומעת אותה רצה בעקבותיי וממהרת לרוץ לכיוון חדרו של אחי בעוד היא מקללת את אבי,אותי ואת כל החיים האומללים שלה.ברגע שאני מגיעה לחדרו של אחי, אריק,אני נועלת את הדלת מאחוריי ומתיישבת על הרצפה.
אני שומעת את אמי דופקת בדלת בחוזקה,אך ללא הצלחה.אני מרגישה מוגנת זמנית כשאני כאן.אני לא מעיזה לצאת וחוששת שהיא תפגע בי ברגע שאצא מן החדר.
"תני לי להיכנס,חתיכת מטומטת שכמוך!" היא צורחת מהעבר השני של הדלת, "הוא ירצח אותי…את לא יודעת מה הוא מסוגלת לעשות."
אני נשארת במקומי ולא זעה,לבסוף,לאחר צרחות איומות נראה שהיא נרגעת ואני לא שומעת יותר צעקות.אני מחליטה,בינתיים,ליתר ביטחון לא לפתוח את הדלת.
אני נשארת נטועה במקומי ומתחילה לבכות,בכי חרישי שמתגבר יותר ויותר.זה היה רגע כל-כך מפחיד ומאיים.זה היה נורא.אני לא יכולה לבטא במילים את כל מה שאני מרגישה עכשיו.
"אליאנרה," אני שומעת את קולו של אחי שהתעורר,כנראה מהצרחות, "מה את עושה כאן?" הוא שואל אותי, "מה לעזאזל קרה?" הוא שואל ברגע שהוא שם לב למראה פניי הבוכיות.
"לאמא היה התקף," אני ממררת בבכי, "היא זרקה חפצים והשתגעה לגמריי."
"בואי,בואי אליי," הוא אומר לי, "אל תבכי.אני מבטיח שיהיה בסדר.אני אתקשר לאבא ברגע זה." בדרך כלל,אני והוא לא היינו ממש קרובים,אך,ברגעי משבר תמיד עזרנו אחד לשני.התנהגנו כמו מלאכים.
"לא,אל תתקשר אליו," אני עוצרת מבעדו, "זה רק ילבה את הרחות,בבקשה."
"בסדר," הוא אומר לי, "אם את מתעקשת.אני מציע שנרד למטה בינתיים ונראה מה קורה איתה.אקח את הטלפון לייתר ביטחון."
"בסדר." אני מסכימה איתו,אך לא חשה בטוחה בכלל.הוא פותח את הדלת באיטיות כמתכונן למתקפה,אך אין במסדרון אף אחד.
אנחנו יורדים לאט ובשקט במדרגות,נזהרים מלהשמיע קול.לבסוף,אנחנו מאתרים את אמא שלנו יושבת בכורסה בסלון,יושבת בשקט ובוכה.אנחנו ניגשים אליה בזהירות.
ברגע שהיא רואה אותנו,היא ממשיכה לבכות חרישית ולא מסוגלת לעצור. "אמא,את בסדר?" אני שואלת אותה בדאגה.
"כן,אני כל-כך מצטערת,קטנה שלי," היא אומרת לי, "לא יכולתי לשלוט בעצמי.אבא שלך הוא לא הגבר המושלם שאת חושבת שהוא,באמת,הוא ניסה לרצוח אותי." היא אומרת את זה בקול כל-כך ילדותי ושקט,שאני מתאפקת לא לצחוק.
אריק נועץ בי מבט שאומר, 'היא השתגעה לגמרי' ומתקרב אליה והיא נרתעת בתגובה. "לא,אל תתקרב אליי.אתה בדיוק כמוהו,אל תיגע בי." היא אומרת בשאט נפש.
"אמא,תירגעי," הוא מרגיע אותה, "רוצה שאכין לך תה?בדיוק בטעם שאת אוהבת,וניל."
"לא,אני לא רוצה שום תה ממך." היא אומרת נחרצות אך נראית כל-כך חלושה עד שהיא במהרה נשכבת על הספה.
"תכיני לה תה," מצווה עליי אריק בזמן שהוא נשאר להשגיח עליה, "תביאי קצת תרופות הרגעה."
"לא," היא ממלמלת נחרצות, "אל תשאירי אותי ביחד איתו.הוא זומם להרוג אותי.הוא ואבא שלו," היא אומרת כאחוזת טירוף, "הם יחביאו את הגופה שלי.יזרקו אותה לאיזה פח אשפה.בבקשה, מתוקה,אני מתחננת."
אני נועצת באריק מבט שאין ברירה ואני אשר איתה.הוא לוחש לי חרישית שהוא מתכוון להתקשר לאבא בלי שהיא תשים לב.אני מהנהנת לאות אישור ופונה לאמי.
אני מרגיעה אותה בכל הדברים שעולים על דעתי,מספרת לה סיפורים מצחיקים מבית הספר ומהחיים שלי בפרט.נראה שזה עוזר כי היא מתחילה להירגע ואפילו לצחוק מהסיפורים שלי.היא מספרת לי,לאט אך בנחישות על החלומות הגדולים שהיו לה,להיהפך לזמרת בין-לאומית ועל כל התקוות שלה.אריק חוזר כעבור חמש דקות ביחד עם תה וניל שמריח נהדר,בהתחלה,היא מסרבת לגעת בתה בתואנה שהוא מורעל.לכן,אני שתיתי ממנו קודם בכדי להוכיח לה שאינו מכיל בתוכו חומרים מסוכנים.נראה שהיא משתכנעת ומתחילה לשתות ממנו לאט,לאט,לגימה אחר לגימה.
"אל תדאגי," לוחש לי אריק, "הוא אמר שיגיע תוך חמש דקות."
"מי יגיע תוך חמש דקות?" לרוע המזל,היא שמעה אותנו.היא זורקת את ספל התה בחוזקה ומנפצת אותו. "התקשרתם אליו,נכון?" היא מנערת אותי בחוזקה, "בוגדים,שקרנים.אתם לא יודעים מה הוא יעשה לי." היא מתחילה להתפתל בחוזקה.
"אמא,לא התקשרנו אליו,אנחנו נשבעים." אריק אומר לה.
"באמת?" היא שואלת,מופתעת, "אליאנרה,אם רק היית יודעת.הוא זומם להיפטר ממני,להשליך אותי באיזה מוסד ולהעלים אותי.הוא אדם רע,אכזר.את לא תתני לו לעשות לי את זה,נכון?" את המשפט הבא היא אומרת בצורה כזו שעורי מצטמרר.
"בטח שלא." אני עונה לה.אני משכיבה אותה על ברכיי,כאילו שהמצב הפוך,אני האמא והיא הבת.אני שרה לה שירי ערש.אני מספרת לה על סיפור שקראתי באיזה ספר-על דרקונים,נסיכות ונסיכים, ממלכות.
נראה שאני מצליחה להרגיע אותה,עד שלפתע נשמעת דפיקה בדלת והיא מזדקפת ישירות.היא נועצת מבטים נוקבים,בי ובאריק.
"שיקרת לי!" היא צורחת עליי בחוזקה, "אני סמכתי עלייך.עכשיו הוא ירצח אותי…הוא יהרוג אותי…" היא ממלמלת לעצמה.
הדלת נפתחת במהירות ובפתח עומד אבי,בחליפת איש העסקים שלו,לשם שינוי,הוא לא מרכיב משקפי שמש ומתחת לעיניו החומות נגלים עיגולים שחורים.
אמי,מתחילה לבכות בפתאומיות ולמלמל לעצמה, "אל תיגע בי…תחיכת רוצח שכמוך."
"מרגרט,הירגעי בבקשה," אומר אבי בתחנונים, "אני לא זומם להרע או לפגוע בך.באמת.התקשרתי למוסד רפואי שאני בטוח שיוכל לעזור לך."
"שקרן אחד!" אמי צועקת עליו בחוזקה, "הסטת את הילדים שלי נגדי,חתיכת איש שפל שכמוך.אני יודעת את האמת…"
דיבורה נקטע ע"י הגעת הצוות הרפואי למקום.כעשרה אנשים,לבושי לבן נכנסים לתוך הדירה שלנו. הם מזהים מייד את אימי ומנסים להרגיעה.סביר להניח שאבי הדריך אותם קודם לכן.
"אמרתי לך," היא לוחשת לי כשהם נושאים אותה מחוץ לדירה, "הוא ישים אותי במוסד.הוא יעשה את זה לכולכם,הוא אדם רע,אדם רע מאוד…" דיבורה נקטע והיא כנראה מתעלפת מרוב ההלם.הם מזריקים לה מייד זריקת הרגעה.
"אל תדאג,אדוני," אומר האיש שנראה הבכיר ביותר, "היא תטופל אצלנו על הצד הטוב ביותר,אני יכול להבטיח לך את זה.שיהיה לך יום נעים."
"גם לך." משיב לו אבי בקרירות.הצוות הרפואי מכניס את אימי לתוך האמבולנס המעופף שמחכה להם בחוץ.הם נעלמים מטווח ראייתנו ומשתרר שקט פתאומי ולא נעים בדירה.
"טוב שהתקשרת אליי," אומר אבי לאריק, "אכן,נראה שהיה לה התקף קשה הפעם." אריק מהנהן.
"טוב,אם אני כבר פה," הוא אומר בנחת, "אליאנרה,אולי תלכי לקנות לנו כמה מצרכים בחנות,אני ואריק נסדר פה בינתיים."
אני בטוחה שהמקרר כמעט מלא,אך לא מעיזה לסרב.כשאבי רוצה משהו,הוא תמיד מקבל אותו.אני מופתעת מכך שדיבר בנחת ולא כאדם שאשתו הרגע נלקחה למוסד וכל הבית שלו הרוס.
"הנה,קחי לך קצת כסף," הוא תוחב קובץ שטרות בידי, "אני מודע לכך שעברתם עכשיו חוויה טראומתית.אמא שלכם,לצערי,לא הייתה אף פעם אם טובה למדיי.צר לי שנקלעתם לבדכם למצב שבו נאלצתם להתמודד עם אחד ההתקפים שלה.כל מה שאני יכול להגיד הוא להודות לכם על כך שהתקשרתם אליי ועל כך שפעלתם בצורה יפה ובוגרת בהתייחב למצב שבו נמצאתם,ובמיוחד אתה,אריק," וכשהוא אומר את זה הוא מחבק אותו בחוזקה, "אבל,כל הכבוד גם לך אליאנרה." הוא אומר את זה כמי שמוכרח להגיד את מה שהוא אומר,לא כמי שבאמת מתכוון לכך.אבל,אני מתעלמת. ככה זה היה תמיד,הוא תמיד התייחס אליי בניכור ולא הפגין כלפיי חיבה בפומבי.למדתי לחיות עם זה.
בכל מקרה,אני ממהרת לצאת מן הדירה ההרוסה ויורדת למטה במעלית.אירועי היום מטרידים אותי כל-כך,שאני שוכחת לרדת בקומה שלי וצריכה להמתין למעלית חדשה שתגיע.היתרון בכך שגרים פה אלפי אנשים היא שהסופר נמצא ממש בתוך גורד השחקים.זה הרבה יותר נוח ככה,נהגה אימי לומר.
אני נכנסת לתוך החנות באימה גדולה,מניחה שכולם כבר הספיקו לשמוע מה קרה בדירה שלנו הבוקר.גורד השחקים שלנו מכיל אלפי קומות,אבל אני מניחה שכולם ראו את האמבולנס המעופף מחוץ לחלון הדירה שלנו ושמועות עוברות מהר,בייחוד מהסוג הזה.
בדרך כלל אני מקפידה לקחת עימי רשימת קניות,אך מרוב החיפזון שכחתי.הולגרמות הפרסומות מתחילות להופיע מהרגע שכף רגלי דרכה בחנות, 'קנו את בשר הבקר הזה מחברת Fresh meat' וכדומה.אני קונה כל מה שאני יכולה,אפילו שאני לא צריכה אותו,רק לצאת מהחנות מהר ולא להתמודד עם כלום.
"נו,גזר," אני שומעת קול מאחוריי, "מה קרה אצלך בבית היום?ראיתי את האמבולנס.מישהו נפגע?" לפי הקול אני מזהה שזהו ג'ק,הבחור שגר קומה מתחתיי.במקור,הוא לא מהעיר הזו,אבל הוא מתגורר אצל משפחה אומנת עם עוד ילדים אחרים.אני מכירה אותו דרך בית הספר,שם ציוותו אותנו פעם לעבודה משותפת.הוא נחמד ואנחנו נוהגים לשוחח הרבה.אני מחבבת אותו,אני חושבת.לא רק בגלל המראה כובש הלבבות שלו אלא בגלל אופיו.הוא מצחיק כשצריך ומעודד כשצריך.פעם הוא סיפר לי סיפור על משהו שקרה בחיים שלו,נפעמתי.הוא עבר כל-כך הרבה,אבל עדיין יש בו איזושהי שמץ תקווה.
"כלום,הכל בסדר." אני משיבה לו בזמן שאני מעבירה את המוצרים דרך הקופה.
"אני מכיר אותך יותר מדי טוב,גזר," הוא אומר לי, "את יכולה לספר לי.באמת."
"אם היה מה לספר." אני משיבה קצרות ומשלמת לקופאית,אשר נועצת בי עיניים חשדניות.אני עוטפת את המוצרים שקניתי בשקיות ומתכננת ללכת.כשלפתע,אני מרגישה יד חזקה מונחת על כתפי, "גזר," הוא אומר לי,כמה שאני שונאת את הכינוי הזה שלו, "אני יכול לעזור לך.שמעתי את הצעקות מלמטה הבוקר.ספרי לי מה קרה."
"אילו רק היה מה לספר." אני משיבה לו בפעם הלא יודעת כמה,אך הפעם הדמעות לא יכולות לעצור מלזלוג.לעזאזל,אני חושבת לעצמי בשעה שעיניי כל האנשים מופנות אליי.
הוא מציע לי טישו לקנח בו את אפי,ועוזר לי לקחת את מוצריי.אני לא יודעת למה לצפות.
אילו היה מה לספר,אני חושבת לעצמי,בנפש קרועה.מתישהו כולם ידעו כל כך,ידעו על כך שאמי נלקחה למוסד לחולי נפש.
אני חייבת לספר על כך למישהו,מכיוון שאני מרגישה כל-כך מצולקת ופיעה.וכך,אני צועדת ליד ג'ק,בשעה שידנו אוחזות אחת בשנייה ואני מתחילה לספר לו.לפחות,אם כבר להתחיל באדם שאני סומכת עליו ומכירה אותו.