סמטה

הסמטה הייתה חשוכה יותר מבדרך כלל. איימי נכנסה לסמטה. היא לא הרגישה שהיא חשוכה יותר, היא באמת הייתה חשוכה יותר- אחד מהפנסים לא הפסיק להבהב. היא התגנבה לאורך הסמטה, שקטה כפנתר בזמן הצייד. החולצה השחורה וההדוקה, שהייתה קרועה כבר שנים בכתף שמאל, התהדקה עוד יותר כשניסתה לנשום נשימה עמוקה בשביל להרגיעה. היו בסמטה הזו הרבה יותר מידי מקומות מחבוא שהפכו את האתגר שבהתגנבות לסיכון. סיכון נוסף היה שערה ועיניה הבהירים, אבל לא היה לה אכפת. היה לה אקדח. היא הרשתה לעצמה לחייך חיוך קטן. לפתע נשמעו צעדים שקטים על האספלט, שלא היו שלה. איימי השתטחה במהירות על האספלט, מוסיפה עוד כמה קרעים בגרביונים ושפשופים בידיים. היא תטפל בזה אחר כך. איימי קיללה בשקט ובחריפות. היא כמעט הצליחה לעבור אותם, כמעט. אבל עם כמעט לא מנצחים. עם כמעט לרוב מתים.
"היא שם!" נשמע צעקה מאזור חשוך. איימי לא ברחה. היא לא חיפשה מחבוא. היא הזדקפה לאט, הוציאה את האקדח בקור רוח וכיוונה בזהירות לעבר הקול.
"אני צריכה את מה שיש לכם בכיס."
"את זה?" נראה ניצוץ של משהו יקר, יהלום או זהב אולי. הוא לא היה צריך להשוויץ בזה. עכשיו שום דבר לא יעצור אותה מלהשיג את זה.
"בהחלט את זה."
"ואם לא ניתן לך… אז מה?"
איימי צחקה, צחוק פעמונים, צחוק נפלא וצלול כמים זכים. היא צחקה מספיק זמן עד ששני האידיוטים יתחילו לצחוק יחד איתה. ברגע שהתחילו לצחוק ירתה לראשון בכתף ולשני ברגל. היא לקחה את השלל וברחה אל תוך החושך.