עבר, הווה ועתיד

הפגישה נדחתה משעות הבוקר לצהריים, כשמר עתיד הצליח בטוב ליבו להגיע. ישבתי בכיסא המשרד המרופד שלי כשכוס קפה חמה מונחת על שולחן הזכוכית, על ידי, מחממת את כף ידי הקפואה. העבר ישב קרוב אליי, מימיני בכדי לשמור שלא אפיל את הקפה חלילה. עתיד נכנס בהתנשפות אל המשרד כשעגלי זיעה קטנים בצבצו מבעד לשערות ראשו הסמיכות והכהות.
"סוף סוף," אמרתי בשמץ של עוקצנות גלויה, מתי עתיד ייקח אחראיות על תפקידו ויגיע בזמן לעבודתו?
"אני מצטער, הייתי חייב לבקר מישהו," כשעתיד אומר 'לבקר מישהו' הוא מתכוון 'להקדים את עתידו של הבן אדם' ולכך יכולים להיות כמה פירושים כמו- מוות מקדים. כבכל פעם, נשימתי נעתקה וסימנתי לו שיצטרף לשולחן המשרד.
"על מי נעבוד היום?" שאל עבר בעודו מעביר יד קמוטה בין שערות זקנו הלבנות.
הבטתי בשניהם, כל כך נחרצים ונחושים לסיים את יום העבודה העמוס. "על ג'יימס אגנין," עניתי ושלפתי מתוך תיק העור שלי את התיקייה אודות האדם.
"הווה, ברשותך אספר לך מעט על עברו של ג'יימס," פנה אליי עבר בחיוך רחב שיניים מצהיבות וידיים קבוצות המוכנות לעבודה.
"ג'יימס הינו בן בכור למשפחה חסרת אמצעים החיה בתנאי מחייה ירודים. למרות סקרנותו והתעניינותו הרבה, לא יצא ללימודים ככל שאר חבריו אלא לעבודה כמחלק עלוני פרסום, מטפל בסוסי האחוזות, מטייל כלבי העשירים ועוד כל מיני עבודות בסגנון. אביו נפטר בהיותו בן שבע שנים כאשר אחיותיו הקטנות היו בנות שמונה חודשים בלבד. מות אביו טשטש את שפיותה של אמו ואף על פי כאבו הרב, הוא הוצב לעמוד בראש המשפחה. ג'יימס לא היה רק הבן הבכור, אלא הבן היחיד ולכן נטל הפרנסה נפל על כתפיו. בין יתר עבודותיו, אחת מהן הייתה קריאה שבועית של העיתון המקומי לאחד מזקני הכפר. השניים התחברו, הזקן ראה את הפוטנציאל החבוי בו והחליט ללמד אותו את כל שיכל. כך ג'יימס הרוויח השכלה בסיסית, פרנסה מינימלית וחבר נפש. יום הולדתו השישה עשר של ג'יימס לא היה זה שהאיר את עיני הזקן, מפני שעיניו היו תמיד פקוחות לרווחה בכל הנוגע אל הנער והזקן היה בטוח שעשה נכון בבחירת לקיחתו תחת חסותו. יום אחד, מצבו הבריאותי של הזקן התדרדר וביתו הגיעה לבקרו בכדי לטפל בו. ביחד עמה הגיעה נכדתו, אליס. השניים התיידדו ובין רגע הפכו לחברים הכי טובים. ג'יימס מעולם לא אהב מישהי כמו שאהב את אליס, מבחינתו היא הייתה מלאך טהור שיועד רק לו." סיים עבר את סיפורו ומיקד את מבטו בפניי.
הכרתי את ג'יימס העכשווי ועכשיו נפתח בפני עברו, ילדותו, ערכיו, הדרך שעבר, הכאב שחווה, האהבה שפרחה ואת הניסיון הרב שצבר יחסית לגילו הקט.
"תורך הווה," עתיד העיר אותי ממחשבותיי, הזכרתי לעצמי להישאר ממוקד בעבודה וחייכתי אל עמיתיי.
"ג'יימס עתה בן שבע עשרה ותשעה חודשים, בעל עיניים אפורות חודרניות ושיער שחור גולש, כושרו הגופני במיטבו ורמת האייקיו שלו גבוהה מהממוצע כפי שעבר ציין. הנער ניצב בפני דילמה. מצד אחד ישנה האופציה להישאר בכפר: קרוב למשפחתו, לזקן שתמך בו לאורך כל הדרך ולאהובתו היחידה אליס. ומצד שני, ג'יימס קיבל את ההזדמנות לה קיווה כל חייו, האפשרות ללמוד ולשאוף להשכלה גבוהה, לתפקיד רם, למימוש עצמי, להקמת משפחה במקום תרבות ולפריצה אל העולם החדש והשונה כל כך ממה שהכיר. באמת שאיני יודע במה ייבחר, במה אתם הייתם בוחרים?" שאלתי ברצינות, לא הייתי רוצה לעמוד בנעלי הנער. מצד אחד יש לו אהבה בטוחה ועצמתית, משפחה חמה, אדון ברמן התומך ובעצם כל חייו. איך יוכל לוותר על כך? ומצד שני, העולם החדש, אפשרויות חדשות וכל כך מפתות.
"הייתי בוחר להישאר בכפר," אמר עבר בעוד עתיד הצהיר בוודאות ניכרת, "אין ספק שהייתי בוחר באפשרות השנייה, בהתפתחות ובהתחדשות,"
"אני לא יודע מה יהיה…הכל תלוי בו." אמרתי כמתוסכל בשבילו. העבודה הזאת יכולה להיות כל כך קשה לפעמים.
"עתיד, תורך, תגלה לנו מה צופן לו בהמשך חייו?" ביקש עבר.
עתיד חייך אליו את החיוך מאיר הפנים השגרתי שלו באומרו, "הכל תלוי בו, בהחלטה שלו. העתיד כבר ידוע אך הוא בר שינוי."
"אתה והחוסר וודאות שלך…" אמר עבר בצחקוק.
כחכחתי את ידיי הקפואות אחת בשנייה על מנת להתחמם ולגמתי מכוס הקפה בסיפוק רב.
"אז נראה לי שסיימנו עם הנער? העבר ברור, ההווה ידוע ורק העתיד בלתי צפוי, כרגיל," מלמלתי בעודי נוקש בשיניי.
"מה עכשיו?" שאל העבר. "עכשיו נחזור למקומנו הראוי. אני לעתיד, אתה לעבר והאיש שלג הזה להווה, בואו פשוט ניתן לנער לחיות את הרגע ולעשות את בחירותיו," אמר עתיד בזמן שהתרומם מכיסאו, יישר את עניבתו והתקדם לכיוון הדלת.
"להתראות ידידיי," אמר העבר והתקדם אחריו.
נשארתי לבד. מפשיר לאט לאט.
אי אפשר להקפיא יתר על המידה את ההווה, מתי שהוא הנער יצטרך להחליט מה יעשה.