עדיין אכפת לי

כבר חודשים שאני מנסה להוציא אותו מהמערכת שלי ואני פשוט לא יכולה.
אני יודעת שאני לא אמורה לתת לו חזקה כל כך גדולה בלב שלי, שהוא לא אמור להשפיע עליי יותר בצורה כזאת, אבל לצערי המציאות שונה לחלוטין.
האמת היא שהייתי בטוחה שכבר עבר לי, שהוא לא מעניין אותי יותר, אבל אז גיליתי כמה השפט רחוק מהעין רחוק מהלב נכון.
היה לי קל לחשוב שהתגברתי עליו כשלא יצא לי לראות אותו, כשהפסקנו לעקוב אחד אחרי השני באינסטגרם וכשלא שהסתובבנו יותר עם אותם אנשים.
היה לי קל לחשוב שהוא לא חשוב לי יותר כששום דבר סביבי לא הזכיר לי אותו ואז התחילה שנת הלימודים שלנו.
אני חייבת להודות שזאת הייתה פשלה שלי, שכחתי לגמרי שהוא רוצה להמשיך ללמוד למרות שזה היה אחד הדברים שהוא הכי דיבר עליהם כשעוד היינו ביחד.
זה פשוט ברח מזכרוני ואני מניחה שזאת אחת הסיבות שהייתי כל כך בשוק כשראיתי אותו ביום הראשון של הלימודים במכללה.
ברגע שראיתי אותו יושב שם, כולו חיוכים ושיזוף מהמם שכחתי כמה כבר לא אכפת לי ממנו והלב שלי התחיל לשיר על כמה שהוא מתגעגע אליו.
ואני לא חושבת שיש לי את אותה השפעה עליו.
כאילו לפעמים, הוא דופק לי מבטים שגורמים לי להאמין שעדיין אכפת לו ממני, אבל אלו מבטים קצרים ופעמים רבות יותר יש לו מבטי אדישות על הפנים כאשר הוא מסתכל עליי.
זה ברור מאליו שאין לנו סיכוי יותר, שאנחנו כלום, אבל לעזאזל למה ללב שלי כל-כך קשה לקבל את זה?
למה אני עדיין מתלבשת כמו שהוא אוהב ומנסה למשוך את תשומת ליבו?
למה עדיין כל-כך אכפת לי?
איך אני מפסיקה את זה?