עד היום אני שמחה- ממש מקווה שתקראו :)

הסוס דהר, ואני עליו.
עצרתי לפתח הבקתה שבקצה הכפר.
קבעתי להיפגש עם אם הכפר לפני 3 ימים. הייתי צריכה את השיקוי הזה.
שתי נקישות בדלת ורקיעה אחת, כך קבענו. לקח לאם הכפר כמה דקות עד שהגיעה לדלת, אבל היא הבינה את הנקישה.
"אם הבית," אמרתי כשפתחה את הדלת, "אני צריכה את השיקוי. הוא כאן?"
"היכנסי יקרה," אמרה "השיקוי שלך עוד יהיה מוכן."
"בבקשה, מאמא." אמרתי לה בכינוייה כאן, בכפר. "אני צריכה אותו. עכשיו." כבר הייתי על סף דמעות. "הביאי לי אותו, או שאבי ימות."
"רגע, יקירה. כשהשיקוי יהיה מוכן- הוא יהיה מוכן." ענתה ההיא ברוגע. איך אפשר להיות רגועה כשאחד מבני הכפר בסכנה?!
"הגידי לי, האם אביך הוא בן השמש, האדמה או האוויר?" שאלה
"בן השמש, מאמא." עניתי לה
"אם כך, הוא צריך עשבי שמש לא אדמת מים או אדמת אוויר. הוא סוג נדיר, כנראה." ציינה כבדרך אגב.
"כן, אבי הוא משהו מיוחד" הוספתי בחיוך עקום.
"ממה הוא נפגע?" שאלה
"מצבי, הוא בדיוק צד והצבי פגע בו. קרניו הורעלו ופגעו בו. בבקשה הכיני את השיקוי. יש לו שעות ספורות. כך אמרה רופאת הכפר." עניתי לה בעודי מתחננת.
"אל תדאגי, יקירתי." שוב- ברוגע. "עני לי, יקירה. מדוע הינך תמיד מסתגרת בבקתתך?"
"איני מסתגרת!" אמרתי בהתגוננות "טוב, אולי כן…" עניתי לה לאחר המבט שבו הסתכלה עליי.
"אני לא יודעת. אני מניחה שאני אוהבת את ביתי.." עניתי
"ובכן, לא משנה. עכשיו, בן כמה שנות טבע אביך?" שאלה
"שנות טבע? רגע.. אני חושבת ש.. 52 שנות טבע" עניתי לאחר חישוב קצר.
"ואת, יקירה? כמה שנות טבע?" שאלה שוב
"אני? כוחי חזק יותר, לכן 70 שנות טבע. כך את אמרת, אינך זוכרת? הרי כוחי חזק משאר בני הכפר. אני אם הכפר הבאה." אמרתי
"כן, אני זוכרת.. בגילך לי היו במעט פחות ממך. רק בשני חודשים פחות. כעת יש לי, לאחר טקס החניכה 152 שנות טבע, ו-3 חודשים." אמרה בהרמת גבה בזמן שהוסיפה את העשבים ובחשה בקדרה אותם.
שנות טבע נקבעים לפי החוזק שבו הטבע נותן לאיש את כוחו. לאם הכפר תמיד יש הכי הרבה. אני אם הכפר הבאה. יש 40 חודשים בשנת טבע אחת. יכול להיות מצב ובו הנכד יותר גדול בשנות טבע מסביו. אבל אין מצב בכלל, לעולם לא, שכל אחד, גם אם זה אם כפר, שמישהו ישיג את ראשוני אנשי הכפר. להם היו שנות טבע רבים כל כך, עד שלא הצליחו לספור אותם. הם נקראים 'המסדר' ועד היום הם קיימים. או לפחות נשמותיהם. רק ב'קטנה'. כל גלגול נכנס לאם הכפר נשמה של אחד מאותם ראשוני הכפר. הן תמיד יהיו בנות, והן יהיו אמי הכפרים. וכל אם כפר נמצאת ב'מסדר'.
ככה זה תמיד ומעולם.
בזמן שחשבתי על כל זה, מאמא כבר סיימה להכין את השיקוי, ושמה אותו במכל קטן, עטוף סחבה לבנה, וקשור בחבל רופף.
"תודה," הודיתי למאמא, ויצאתי מבקתתה.
רכבתי על סוסי ונכנסתי לביתי.
אבי שכב על הספה כשהגעתי, ונתתי לו את השיקוי.
אבי שתה אותו בשקיקה והשתעל.
לפתע קרה משהו מוזר. עיניו הוחלפו מכחול לירוק, וזהרו. ההבזק לא היה יותר משנייה אחת, אבל הוא הפחיד אותי. אבל אז הבנתי מה זה. אם הכפר אינה גלגול נשמות. היא אחת מראשני הכפר. וכרגע היא עשתה את הגילגול הראשון שלה.
והגילגול הראשון אף פעם לא טוב.
בפעם הראשונה שראשוני הכפר עשו זאת, הייתה מלחמה גדולה. רב הכפרים הושמדו. שלנו לא, אף פעם לא ידענו למה.
אבל אני ידעתי עכשיו. מהר לקחתי חרב, ותקעתי אותה בלבו.
הוא מת עוד לפני שעיניו הספיקו להחשיך, ולפני שלבו השתנה, ואני עד היום מודה לעצמי שלא הרשמתי לו למות כשהוא רשע, ולבו שחור כאפלה.
עד היום אני שמחה שנתתי לגלגול הבא שלו לבוא בלי הרס שאבותיו עשו.
ועד היום אני שמחה, שילדי הבכור הוא גלגול נשמתו של אבי ואם הכפר.