עוד אחד מהימים האלה.

'יש ימים .
יש ימים שאני מתעוררת, ורק רוצה לחזור לישון ולא להתעורר לעולם .
יש ימים שנדמה כאילו הלב הולך להתפוצץ מרוב כאב, כאב על אלו שאבדו ועל אלו שלעולם לא היו .
יש ימים שהדמעות לא נגמרות .
יש ימים שכבר לא נשאר טעם לבכות .
יש ימים שאני רק רוצה להעלם .
יש ימים שאני מחכה שמישהו יבחין בי .
יש ימים .
יש ימים שאני שונאת את כולם, ויש ימים שכולם שונאים אותי .
כמו היום, לדוגמא . '
סגרתי את המחברת בחבטה ונשכבתי על המיטה, בוהה בתקרה, מחפשת את אמי בעננים שצוירו ביד עדינה .
כן, היא בהחלט שם .
היא מתחבאת .
בין שכבות של צבע, ועוד אחת של התקרה, ואז רק קילומטרים של שמיים מפרידים בינינו…
האם היא צופה בי עכשיו ? אומדת את כאבי ? בוכה על דמעותי ?
"לא" נשמע קול דוקר מתוכי . " לא, היא מתה . היא לא כאן והיא לא תחזור . עכשיו תעשי משהו מועיל ותלכי לבית ספר "
האמת שבדברי הקול הקטן שמתוכי זעזעה אותי, טלטלה והפכה את עולמי .
כי היא מתה .
היא לא כאן .
והיא לא תחזור .
ואני, אני תקועה כאן – בעולמי החסר הגנה, בעוד אחד מהימים האלה .