עיניים כבדות

המופע בדיוק עמד להתחיל.
"בואו תראו את הקסם הנפלא!" הכריז הכרוז.
עוד ועוד אנשים באו לקנות כרטיסים למופע המדהים והמדובר של הקיץ. לפחות בקניון המוזנח של העיירה העלובה בשולי הארץ.
"איזה קסם?" נשמע מהקהל.
בחור בגובה ממוצע. בערך מטר שבעים עלה לבמה.
הוא לבש חולצת טריקו לבנה ומכנסי ג'ינס כחולים.
הוא ענד שרשרת נאה.
העיניים הכחולות שלו סרקו את האולם.
"היום אראה לכם איך אני גורם לבן אדם לציית לכל דבר שאגיד לו. אני עומד להפנט בני אדם!" הכריז הבחור.
הקול שלו היה צלול ונעים, כאילו כבר הקול צריך לגרום לעיניים של כולם להעצם.
"ועכשיו אבחר מתנדב!"
הצורה שבה הוא נע הייתה מלודירמטית להפליא.
"אתה!" הוא אמר, והצביע עלי.
"אני?" שאלתי.
"כן, כן, אתה עם הכובע היפה." הוא אמר.
"תודה." הודתי לו על המחמאה.
כן, כובע הצמר שלי הוא באמת בחירה מוצלחת לבגדים. ידעתי שיש לי טעם טוב.
עליתי על הבמה.
הוא הושיב אותי על כסא עץ מתנדנד.
"ועכשיו, שב מולי." הוא אמר, והתיישב בעצמו מולי.
"הבט עמוק לתוך העיניים שלי." הוא אמר לי.
הבטתי לתוך העיניים הכחולות שלו.
"עכשיו, אתה תרגיש ישנוני. אתה תרגיש שהעיניים שלך כבדות" הוא אמר לי. "אתה תרגיש צייתנות. מעכשיו – כל מילה שאגיד תהיה קדושה בעינייך. כל מה שאומר אתה תעשה."
"אני… לא כל כך חושב." אמרתי.
"אתה תציית לי." הוא אמר לי.
"אני לא יודע… לא נראה לי." אמרתי.
"אתה תציית!" הוא קרא בכעס.
"לא!" אמרתי וקמתי על רגליי. "מרד נעורים!"
ירדתי מהבמה.
כל הקהל צעק לו שהוא שקרן ורמאי ונוכל ומחוסר כישרון.
"היי, אנשים, אני כן הפנטתי!" הוא קרא.
"את מי?!" שאל בחור מהקהל.
"את כולכם! שכנעתי את כולכם לקנות כרטיס! תודה רבה ולילה טוב!" הוא קרא והלך משם.
…
אני יודע שזה היה תרמית וכל זה, אבל בכל זאת, כשחזרתי הביתה, פתאום הרגשתי צייתנות מעין כמוה. ופתאום העיניים שלי… הן היו כבדות…