עמד בצפירה

זה היה ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שנת 2011, עידן ה"מהפכה התקשורתית", כך נהגה לכנותה. הם החליטו להיפגש דווקא בערב עצוב שכזה, לא בכדי להתנחם אחד בזרועות האחרת אלא מכיוון שלא מצאו להם זמן חלופי בכל התקופה הקרובה להתראות ולמרות ועל אף הסיטואציה המוזרה החליטו פה אחד שכן.
היא הייתה סטודנטית בשנה ג', הוא כבר סיים את לימודיו באוניברסיטה בשנה שעברה, ובדיוק קפץ לביקור קצר בבית הוריו ששכנו באזור הדרום (לא בבאר שבע).
הוריו עמדו לשוב למחרת היום מכנס בנושא "כימיה בלה בלה" בן 10 ימים בעיר כלשהי בקנדה ומאחר והיה ילד טוב ירושלים של אימא, הגיע יום קודם להכין את הבית לקראת חזרתם: לנקות, לבשל, לכבס, לסדר, לגהץ לקפל ושאר ירקות.
המהפכה התקשורתית הביאה עימה את שיחות הצ'אט בפייסבוק והוא סיפר לה על כל המתרחש ערב לפני והציע לה לבוא לשהות עימו בערב יום הזיכרון בבית הוריו. הקשר הלא ברור ביניהם נמשך כבר כמעט שנה שלמה והיא הייתה סקרנית ביותר לראות איך נראה בית הוריו ובמיוחד הפסנתר המדובר שלו, מאחר וכל פגישותיהם היו בדירתה בבירת הדרום החמה. היא הביעה התלהבות מהרעיון שלו ונענתה לו בחיוב.
למחרת, ערב יום הזיכרון, הוא התקשר ושאל מתי לבוא לאסוף אותה אליו, הוא היה משועמם קצת לבד ביום שקט עם אווירת נדכאים שכזו וחיפש חברה. היא כהרגלה בקודש הלכה לכבד את זכר הנופלים בטקס שהתקיים כמו בכל שנה, ליד העירייה. אחרי הטקס המשיכה עם חברותיה לערב שירי לוחמים בעיר העתיקה והוא המתין בסבלנות בביתו.
היא חזרה לדירתה מותשת במקצת ובמצב רוח מוזר. "האם זה בסדר ליהנות ביום שכזה?", הרהרה לעצמה, לאחר זמן מה של התחבטות החליטה שזה תקין ואפילו בסדר להיפגש עם חברים או אנשים שעושים לה טוב ויעבירו איתה את הערב בנעימים במקום לראות סרטי דיכאון בטלוויזיה לבד בבית עם עלילי וחבילת גלידה.
היא התקשרה ואמרה לו שהוא מוזמן לקפוץ לבקרה, אחרי שאכלה, שתתה ונרגעה קצת. היא רצתה לחסוך לו את הטרטור של הלוך חזורים ולכן הציעה שיישארו כבר בדירתה.
הם שתו יין פנינים מבעבע, ודיברו במשך כמה שעות על הא ועל דה, לאחר מכן גלשו לפסים אינטימיים יותר בחדר המיטות, ואחרי ששניהם כבר היו מותשים, נרדמו מחובקים (בכל זאת יום עצוב, צריך להתנחם איכשהו לא?!). בבוקר הוא השכימה מוקדם באמצעות ליטופים ונשיקות קטנות על הפנים והגוף, היא הייתה שקועה בעולם שכולו טוב ולא כל כך שיתפה פעולה, היא ידעה במה הוא חושק ואילו היא רצתה להמשיך את החלום הטוב שחלמה. היא נכנעה למגעו המהפנט. ואחרי אקט של בוקר נרדמו שוב.
הם קפצו בבהלה לנוכח הצפירה החזקה שהרעידה את שמי ישראל בשעה 11:00 בדיוק. הוא זינק במהרה והעיר אותה, "יאללה, קומי קומי מהר, יש צפירה, חייבים לעמוד" אמר. היא הייתה קצת יותר איטית ממנו, לפי הקצב שלה, הסירה באיטיות את השמיכה מעליה ועמדה לידו. תחילה התלבטה אם זה ראוי לגעת בו בזמן הצפירה, אך בלי יותר מדי שאלות התקרבה אליו וחיבקה אותו.
כך עמדו שניהם עירומים כביום היוולדם, מחובקים, זה בזרועותיו של זו, , לכל אורך הצפירה לזכר חללי מערכות ישראל.
לאחר כמה שניות כשהיא חבוקה עירומה בזרועותיו, חשה כי הם אינם עומדים בצפירה לבדם, אלא מישהו נוסף עמד יחד איתם.:-)