עמלק

היו אלה עתות המהפכה התעשייתית באנגליה. הוריו של רוברט, מר וגברת קיילי נפטרו שניהם בסביבות גיל שישים, גיל סביר למות בו. הם השאירו אחריהם שלושה ילדים:
אחותו הגדולה של רוברט, מריה, הייתה כבת ארבעים, היא הייתה נשואה לאיש עסקים עשיר ושניהם התגוררו יחד באחוזה בעיר לונדון, אותה הורישו להם הוריה של מרי לאחר מותם, זה כמובן בנוסף לבתים האחרים שהיו בבעלותם, שאת חלקם השכירו ובחלקם האחר בילו מעט מזמנם כשנסעו אל מחוץ לעיר לרגל עסקים או לנופש. מריה ובעלה היו נחשבים מאנשי המעמד הגבוה של העיר לונדון והם התרועעו עם מיטב אנשי העיר, החל מאנשי העסקים המוכרים של העיר, שהיו בני לווייתו הקבועים של סמית' פיורדסון, בעלה של מריה וכלה באנשי בית המלוכה, שאומנם לא היו מכרים קרובים של מריה ובעלה, אך אכן הכירו אותם, בילו איתם באותם האירועים החברתיים ואף עשו איתם עסקים יותר מפעם אחת.
בנוסף היה אחיו הצעיר של רוברט, סטיוארט, שהיה בן חמש עשרה שנים בלבד. הוא למד בפנימייה יוקרתית בה לימדו מיטב המורים והוריו ציפו ממנו לגדולות. כשחלו וידעו שהם קרובים למות, הפקידו הוריו של סטיוארט את כול הכסף הנדרש עבור השלמת לימודיו ויותר בקרן נאמנות, כך שסטיוארט הצעיר לא יצטרך לדאוג לכסף ויתרכז אך ורק בלימודיו. סטיוארט אומנם נחשב לאדם עשיר כבר מגיל צעיר, אך החוקים בפנימייה בה למד היו נוקשים ביותר ולא הרשו ללומדים בפנימייה להחזיק בכסף משלהם, כך שהיה על סטיוארט להמתין עד שיתבגר בכדי שיוכל ליהנות מהונו, בינתיים ניהלו את כספו רואי החשבון שהופקדו על קרן הנאמנות.
ואחרון היה רוברט, הוא היה בן שלושים וחמש שנה ועדיין לא היה נשוי. שלא כמו שני אחיו, הוריו לא ציפו ממנו להצלחה רבה, שכן הוא נשר מהלימודים כבר בגיל צעיר. רוברט היה אדם פשוט, לא יוצלח, כמו שכינוהו הוריו, אך המהפכה התעשייתית עשתה עמו חסד והוא התקבל לעבודה במפעל הקרוב לביתו, כך שהוא הצליח לפרנס את עצמו בכבוד. עוד לפני שנפטרו הוריו, עזב רוברט את ביתם כדי לעבור להתגורר באחד הבתים הקטנים שהיו להוריו בעיר. היה זה בית בעל שלושה חדרים, מספר שנחשב לקטן בעייני משפחתו של רוברט, אך בעבור רוברט היה זה די והותר, שכן הוא התגורר בו לבד לגמרי, היו לו ארונות, ספות, שולחנות, תנור ואף אמבט, דבר שהיה נדיר באותה התקופה, והוא הודה להוריו על שהסכימו להוריש לו את הבית. בעיני הוריו לא נחשב הבית לכלום כמובן והם שמחו שלא נאלצו להוריש לבנם הלא יוצלח יותר מזה והצליחו להיפטר ממנו בקלות כה רבה.
רוברט היה אדם בודד וגלמוד, מעולם לא הצטיין בקשר עם אנשים אחרים. חייו היו משעממים למדי, מדי בוקר היה מתעורר, אוכל ועוזב את ביתו אל עבר המפעל בו עבד, הוא היה עובד עד שעת ערב, או עד אחר הצהריים, תלוי באיזה יום מדובר, ולאחר מכן היה קונה מצרכים לארוחת ערב בשוק שבדרך לביתו, הוא היה חוזר הביתה, מכין לעצמו ארוחה, אוכל והולך לישון כדי לקום למחרת לאותה שיגרת חיים. בכול הנוגע לעיסוקיו של רוברט בשעות הפנאי, אלו באמת לא היו רבים, ארונות הספרים שהיו בביתו של רוברט היו ריקים, בעצם כמו שאר הארונות בבית, שכן הם רוקנו על ידי משרתי הוריו של רוברט בחיפוש אחר חפצים יקרי ערך באותו היום בו רוברט עבר להתגורר במקום. באותו היום ציוו הוריו של רוברט על המשרתים לרוקן את כול הארונות ולהעביר את תכולתם אל אחד הבתים האחרים שהיו ברשותם. כול שהשאירו לרוברט היה ארון מלא בבגדים ישנים, מהתקופה שאחיו סטיוארט היה צעיר יותר, אוסף כדים מחרס וספר תנ"ך ישן, מלבד אלו וחפציו האישיים של רוברט, שכללו כמה בגדים, כלי אכילה וארנק, היה הבית ריק, בדיוק כמו חייו של רוברט, שהיו כולם עבודה אכילה ושינה.
ערב אחד חזר רוברט לביתו, הוא היה מותש לאחר יום ארוך של עבודה במפעל. הוא נכנס אל המטבח, שהיה בפתח הבית, הניח את השק מלא המצרכים שרכש מן השוק על הרצפה והחל לחשוב מה יכין לעצמו לארוחת הערב. לבסוף הוא החליט שיכין לעצמו מרק, הוא חתך את הירקות ואת הבשר לתוך קדרה אותה מילא במים, הסיק את התנור והשאיר את המרק להתבשל, בינתיים הוא המתין בחדר מגורים. רוברט נשכב על הספה הגדולה שבחדר המגורים ובהה בכורסא שהייתה מולו, ריקה. בפעם הראשונה מזה שנים הוא הרגיש כי חייו ריקים, כלומר, הם היו ריקים תמיד, אך רק עכשיו הרגיש בכך, הוא הרגיש כאילו כול מהותו חלולה מתוכן ולחייו אין שום משמעות, התחושה העיקה עליו, כמעט גרמה לו לבכות, או לרצות להפסיק להתקיים. אחרי הרגשת הריקנות בא הדחף המעיק לעשות משהו, למלא את חייו בתוכן, או רק להעסיק את עצמו עד שהתחושה המעיקה תעבור. עיניו של רוברט תרו אחר דבר מה שיעסיק אותו, הוא סקר את חדר המגורים, עיניו עברו מהכורסא שלמולו דרך השטיח שעל הקיר אל אוסף כדי החרס שבארון הספרים שבפינת החדר ולבסוף נחו על ספר התנ"ך הישן שהיה מונח בתוך ארון הספרים, רוברט הבחין בכך שכול החפצים המוזכרים היו מלאים באבק ודרשו ניקוי, אך הוא העדיף לקרוא בספר התנ"ך מאשר לנקות. הוא קם ממקומו וניגש אל ארון הספרים, שלף החוצה את ספר התנ"ך השחור, הגדול ומלא האבק, פתח אותו בעמוד הראשון ופנה להתיישב אל מול שולחן האוכל כדי לקרוא, קורא בתנ"ך תוך כדי הליכה אל עבר השולחן, "בראשית ברא…"
הימים עברו והקריאה בספר התנ"ך השחור והישן נעשתה להרגל, כול ערב היה רוברט חוזר מעבודתו, אוכל כהרגלו ואז היה קורא כמה פסוקים, לפני שהיה הולך לישון. רוברט לא היה אדם דתי והקריאה בתנ"ך לא נעשתה בתור טקס דתי, הייתה זו רק דרכו להעביר את הזמן, תחביב, אם אפשר לקרוא לזה כך.
לילה אחד, חלם רוברט חלום מוזר. בחלום הוא צעד בתוך סמטה אפלולית, משני צדי הסמטה היו בתים קטנים וישנים, דחוסים האחד לצדו של השני כשמרחק של סנטימטרים ספורים ביניהם, המדרכה שלרגליו הייתה משובשת, מליאת שקעים ובליטות ואשפה הייתה מוטלת ברחבי הסמטה. היה ניכר שהמקום מוזנח ביותר והגיוני להניח שאלו החיים בו הם מעניי העיר. השעה הייתה שעת ערב, ורוח קרירה, אותה רוברט יכל להרגיש ממש, נשבה ברחבי הסמטה. רוברט המשיך לפסוע קדימה, אל עבר קצה הסמטה ולפתע הופיע מולו ילד, כבן שבע שנים, לבוש במעיל בלוי, פניו הרכים והילדותיים מכוסים בעפר ושיערו הזהוב פרוע, היה ניתן לזהות מיד שהוא מאותם הילדים שננטשו ברחוב, מאלה שלא היה מי שידאג להם.
רוברט התעורר מהחלום, שנראה לו מציאותי כמו המציאות עצמה, הוא זכר כול פרט מהחלום שחלם בבהירות, אך עדיין, לא ייחס לכך חשיבות מיוחדת, ובאמת לא היה מה לייחס חשיבות לחלום מוזר על ילד שעומד לבד בסמטה מוזנחת, או כך לפחות חשב רוברט… הוא חזר לישון והתעורר למחרת בבוקר, שוכח מכול העניין.
באותו היום, כשרוברט חזר לביתו לאחר עבודה במפעל עד לשעת ערב מוקדמת, החלה לנשב ברחוב רוח קרירה, בדיוק כמו הרוח שהרגיש רוברט בחלומו, הוא קפא במקומו מיד, צמרמורת חלפה במורד גבו, עת הוא הרים את מבטו אל עבר אותה הסמטה שראה בחלומו, אותה הסמטה ניצבה כעת לנגד עיניו. "איך זה יתכן?!" תמה רוברט בינו לבין עצמו, האנשים ברחוב המשיכו לחלוף על פניו בלי משים, מתעלמים מהאיש שמדבר לעצמו. לא ברור אם מתוך החלטה מודעת או מתוך עשייה חסרת מחשבה, פסע רוברט אל תוך הסמטה האפלולית, שנראתה בדיוק כמו הסמטה בחלומו, הוא המשיך להתקדם לאורך הסמטה, אך הילד שהופיע בחלומו לא נראה באופק. לפתע שמע רוברט קול עז פונה אליו: "רוברט! אני הוא מלאך האלוקים."
"מה רצונך?" פלט רוברט בבהלה, הוא הביט לכול עבר, אך שום דמות לא נראתה באופק.
"אני אלוקייך אשר גאלתי את אבותייך מעבדות מצרים והנחלתים את ארץ כנען, ארץ זבת חלב ודבש, יען כי שמרו את בריתי, ועתה אם תשמור את בריתי גם אתה, את נחלתך אגדיל לרוב ואת זרעך ארבה כעפר הארץ אשר לא יספר מרוב."
רוברט עמד משתומם במקומו, הוא לא הצליח להוציא מילה מפיו, המלאך המשיך בדבריו.
"ועתה, זכור את אשר עשה עמלק לאבותייך, בדרך בצאתם ממצרים. אשר קרם בדרך, ואת אשר ציוויתיך – קיים! מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים! ועתה, הנער אשר הראיתיך בחלום הלילה, מזרע עמלק הוא, הרוג תהרגנו, לא תחוס עינך עליו. ואם לא תשמור את מצוותי ותחיהו, אותך ואת זרעך אכרית מעל פני האדמה."
איכשהו, רוברט הבין שהמלאך סיים את דבריו ועכשיו הוא נשאר לבד, עומד באמצע הסמטה המוזנחת עם פה פעור ובהבנה שעליו לרצוח ילד צעיר בשליחות האלוקים.