ערב אחד בכפר קטן

ילדים משחקים בשלוליות. השמיים מטפטפים. החתולים מחפשים מקום יבש לרבוץ בו. אימהות רוכנות מעל סירים מבעבעים, ואיש גדול וזר מתהלך בשביליי הכפר הקטן.

כשהגשם לפתע חוזר ומתחזק, נפתחות המטריות כמו פרחי אביב מעל ראשי הילדים. הם מתחילים לדון באפשרות של לחזור הביתה אל אימהותיהם שבוואדי כבר סיימו להכין את ארוחות הצהריים, ולפתע אחד מהם מבחין בדמות הגדולה והכהה.- מתנודדת לאיטה בצליעה שבורה, לכיוונם. מעיל שחור ורחב מוטל על הדמות. מכנסיים שחורים גדולים מוחזקים בחגורה חומה עבה על מותניה, ורגליה היחפות שעירות מאוד. הגשם מכה בדמות ומספיג אותה במיים, אבל לא נראה שזה מפריע לה. רעמת שיער רטוב מוטלת על פניה, וידיה טמונות בכיסים.

הדמות ניגשת אל ילדי הכפר, אך הם מסוקרנים מדי כדאי לברוח. האיש לבוש השחורים מוציא את ידו הגדולה והשעירה מאחד הכיסים, אוחז בראשו של אחד הילדים, ובתנועה אחת מיומנת- שובר לו את המפרקת.

שאר הילדים מתפזרים מיד בצרחות דקות לכל הכיוונים, ותוך דקה או שתיים מגיעים מאותם הכיוונים, אבות חמושים ברובי צייד ישנים.- צועדים אט אט, ומכתרים את הדמות השחורה, שלא מנסה לברוח, ולא זזה ממקומה,- אלה רק ממשיכה לאחוז בראשו של הילד המת.
מטווח קצר נורה, והאיש לבוש השחורים מתמוטת כמו בלוק שדחפו אותו.
האב האבל ניגש בבכי ואוחז בבנו. אב אחר, ניגש ומסיט את השיער הרטוב מעל פני הרוצח המתועב. הפנים שנחשפות דומות דימיון מחריד לפני הילד שנרצח. כולם משתאים לרגע, ואז אב שלישי פורץ בצחוק.- "אוי" הוא אומר וצוחק,- "אנשי העתיד האלה ותעלולי מכונות הזמן המטופשים האלה שלהם".

ואז כל הסיטואציה מתפוגגת אל תוך הסתירה הפרדוקסאלית של עצמה.