פאב הפרח הנבול

אם לגהנום היה טרקלין, היה זה פאב "הפרח הנבול", שממוקם בקצה המסריח ביותר, של הרחוב המסריח ביותר.
קצת אחרי מרכז העיר הסואן, יש רחוב, שאחרי כמה בלוקים הופך לסימטה צרה וארוכה, עם בנינים ישנים ומתפוררים, שמתנשאים מעלה מעלה משתי הצדדים, וחוסמים את אור הירח. אלה לא בניינים עתיקים יפים מאבן ירושלמית, אלה כאלה מבטון פרקטי קר אפור ונוקשה, שנראה כאילו יצק אותו שם איזה טרול ענק אחרי חודש של עצירות. החושך שם הוא מוחלט, והדרך הטובה ביותר שלא להסתכל בדברים, היא להניח יד אחת על כל אחד מהקירות, ולגשש את דרכך לאורך הבטון העבש.
בסוף הסמטה יש ערימה ענקית של זבל מרקיב, שאף אחד אף פעם לא טורח לפנות. ואם מזיזים הצידה כמה שקיות אשפה קרועות ומטפטפות וכמה גרוטאות מחלידות, נחשפת דלת.- דלת ברזל ישנה,- כמו של תא כלא. הצירים חורקים בעגמומיות כשפותחים את הדלת, ואל עבר האדם החדש שנכנס אל הפאב, מופנים בדרך כלל כמה מבטים חסרי עמדה או אכפתיות, ומיד חוזרים כל יושבי הפאב לעיסוקיהם.
ובאילו עיסוקים מתעסקים יושבי פאב "הפרח הנבול"?,- עישון מתוך הרגל, שתיה ללא הנאה, בהייה בשולחן, בהייה ברצפה, בהייה בקיר, בהייה בתקרה, או לרוב,- סתם בהייה כללית בלי שום כיוון ספציפי. ותמיד תוך כדאי לגימה איטית וממושכת של עשרות משקאות זולים בכוסות פלסטיק מלוכלכות.
מנורה בודדת, חלשה ועייפה, משתלשלת על כאבל החשמל שלה ממרכז התקרה, ומאירה באור כתום עמום את החלל האפלולי. בפאב הפרח הנבול אין חלונות, והאוויר בו מכיל יותר אחוזי ניקוטין מאשר חמצן. מאפרות גדושות מונחות על השולחן, והסיגריות שבתוכן זרוקות בערימות גדולות, ונשפכות על השולחנות. גם על הרצפה יש בדילים זרוקים, ובכל מקום נאגרות שלוליות דביקות וסטטיות של בירה זולה, וודקה, וערק. על הקירות תלויות עשרות מודעות אבל. בעיקר של אנשים שהתאבדו.- מזכרת מדור הלקוחות הקודם של הפאב.
הכיסאות חורקים בעצב כשמתיישבים עלייהם, הספה קרועה, האוויר, כאמור,- מחניק, וברמקול החצי מקולקל שליד הבר, מתנגנת החומה של פינק פלויד.- ב-לופ.
בפאב הפרח הנבול, כשרוצים לקנות משקה, פשוט שמים את סכום הכסף הנכון על הבר, והברמן כבר יודע מה אתה רוצה, ומגיש לך את זה בלי להגיד כלום. כשרוצים להשתין, יוצאים החוצה אל ערימות הזבל, ופורקים שם את השלפוחית על איזה חתול מת, או שפשוט נשארים במקום.- הריח שם במילה לא יכול להיות יותר גרוע, והתחושה כבר לא יכולה להיות יותר מגעילה. אז אין באמת סיבה שלא להתפלש בהפרשות של עצמך. זה בכל מקרה מה שכולם תמיד עושים שם.

אם לגהנום היה טרקלין, היה זה פאב הפרח הנבול. ואולי בעצם זה המצב במציאות. כי בפינה המסריחה והצדדית ביותר, של הפאב הצדדי והמסריח ביותר שברחוב הצדדי והמסריח ביותר, יש דלת אחורית.- קטנה, קרה, וחורקת עוד יותר מדלת הכניסה.
ולפעמים, בשעות המאוחרות ביותר של הלילה, כששום דבר כבר לא נראה אמיתי.- הדלת הזאת נפתחת בקול חד של חריקת ברזל, ויוצא ממנה איש.- חיוור כמו סיד. עם מגבעת שחורה לראשו, וחליפה שחורה נקיה ומגוהצת. הנעליים השחורות האלגנטיות והמבריקות שלו, משמיעות נקישה בכל צעד שהוא עושה על רצפת הבטון המלוכלכת.
הוא סוקר אל החלל, ומוודה שכולם אומללים כרגיל. ואז בדרך כלל הוא הולך אל הקיר, תולה מודעה חדשה או שתיים, וניגש אל הבר. האיש עם החליפה לא משלם. הברמן תמיד מגיש לו את הכוס הכי פחות מלוכלכת, ובה הוויסקי הכי פחות זול. למעשה, האיש בחליפה הוא היחיד שאי פעם שותה וויסקי בפאב הפרח הנבול.
האיש בחליפה מתיישב על כיסא חורק, ותופח כל הכתף של הלקוח לצידו. הלקוח בתגובה מסתכל בו בתמיהה, נאנח ביאוש, וחוזר לעיסוקיי הבהייה שלו.
ואז האיש הלבן בחליפה עושה דבר מה שנחשב מאוד מאוד חריג בפאב הפרח הנבול. הוא מחייך. פיוו חסר השפתיים נמתח במין הוויה לגלגנית מרושעת, וחושף שתי שורות של שיניים לבנות נקיות ומסודרות.
החיוך נמתח על פני הפאב, וממלא אותו בציניות חסרת רחמים, שמעירה את הלקוחות הרדומים מבהייתם, ומוחצת את מה שנשאר מהלב המקווצ'ץ שלהם.
לפעמים, בלילות רעים במיוחד.- האיש הלבן בחליפה גם צוחק.