פגישה נואשת עם האמת הכואבת

הוא הלך ברחוב המוח 2, באטיות מכוונת ומעצבנת. אבל הוא לא יכול למהר. הוא לא רצה למהר לפגישה הזאת. הוא לא רצה שהיא תתקיים. אבל הוא בכל זאת היה מוכרח להיפגש שם, עם גברת אמת. הוא תמיד שמע שמועות עליה, וידע דבר אחד בוודאות- גברת אמת תמיד מכאיבה, היא לא מהססת להגיד את הגרוע מכל, זו שהאוזן לא רוצה לשמוע. הוא חשש, ועוד לפני שהגיע לבית מס' 39, דמעות גדולות זלגו מעיניו. הוא רצה לברוח, להתרחק מהאמת, להתכחש לה. הוא לא רצה שתתקיים. הוא לא רצה שהדבר הזה יהיה אמיתי, מציאותי. הוא לא רצה שגברת אמת תטיח בו את הדברים החזקים, שיהפכו באומרה לאמתיים כל כך. הוא פחד עד מאוד, אך כעת לא יכול היה לסגת. הוא הרגיש בעיניים הננעצות בו מלמעלה. הוא ידע שזו גברת אמת, צופה בו מהמרפסת שלה בקומה השנייה. הוא נשם עמוקות, גמע את האוויר הרדוד בפעם האחרונה, לפני שנכנס לביתה של גברת אמת.

בהתחלה הוא לא הבין מה קורה. הוא עמד בחלל ריק, לבן, אין-סופי. הוא לא ראה דבר מלבד לובן שומם, בהיר אך עם זאת כהה. ואז, כאילו מישהו צינן את המקום עם מזגן, ירדו הטמפרטורות עד מתחת לאפס. מלבן, הפכה השממה לשחורה. הוא לא ראה את עצמו, כאילו גופו חלק את אותו הצבע עם המקום. הוא הרגיש צמרמורת חולפת במורד גבו, ואז היא הופיעה: גברת אמת לבשה שמלה אדומה כדם, וצבע עורה לבן חיוור עד פחד. עיניה היו שחורות לחלוטין, ותווי פניה נוקשים וחדים. הוא לא שמע אותה פוסעת לקראתו, אך ראה אותה מתקרבת. רשרוש שמלתה כלל לא נשמע, אף שהייתה כבר קרובה וראו את השמלה זעה, מתנועעת ברוח הלא-קיימת. ואז החלל השתנה, והוא ראה את עצמו שוב בכיתה, וראה עוד פעם את הילד ההוא צוחק עליו עם החבר שלו. הוא ידע שהוא צוחק עליו בגלל המבט שנעץ בו, והאצבע המאשימה שהזדקרה לעברו מבין ים הילדים. הוא ידע שזו האצבע שלו, אבל הוא בכל זאת ניסה לשכנע את עצמו שזו אצבע של ילד אחר, שמצביעה על מישהו אחר, ולא עליו. הוא לא רצה שחברו הטוב ביותר יצחק עליו, אז הוא שכנע את עצמו שזה שקר. הוא חש כאילו חץ ננעץ בלבו, מנקז מתוכו כל טוב, ממלא אותו בכאב הפועם ומעיק. הוא פלט צווחה; הוא ידע שזוהי האמת, מכאיבה ומכה בכל כוח מילותיה ואמיתותיה, כשמה היא- אמתית. ואז החלל השתנה שוב. הוא עמד, ואז הרגיש כתף נוגחת בו מאחור ומפילה אותו למזרקה הגדולה שברחוב; הוא נרטב, וספוג מים התרומם על רגליו בקושי. הוא ניסה לחרוט בתוכו שזו לא קרה בכוונה, אף שזה כן. הוא הרגיש בחץ מפלח את ראשו, חודר עמוק לתודעתו, מרעיל את מחשבותיו- זוהי האמת, המתפשט בראשו, מפלחת ומשמידה כל מחשבה נוגדת. הוא רצה לברוח משם, מהזיכרונות, מהאמת. הוא קם ורץ, רץ בכל הכוח, הכי מהר שרץ אי פעם, בורח מכל הרגעים בחייו שצעקו לו שהם אמת, ושהוא משקר לעצמו. הוא התנגש בעצמה במחסום; דלת שחורה כזפת. הוא התחיל לבכות, הוא ידע למה הוא נכנס, אבל הוא לא רצה להאמין שעכשיו יאלץ להתמודד מול כל הכאב שהדחיק, מול כל השקרים והרע הנוטף שכיסה בערימות של עיוותים. הדמעות החמות, הגדולות יצקו מתוכו את הפחד, את הקשיים. הוא רוקן את עצמו, ואז, כעבור זמן שנדמה כנצח, הוא נעמד בצורה רופפת אך נחושה, והסתובב על צירו. המקום התרוקן מכל הדברים הנוראיים, הזוועתיים הללו; מולו ניצבה רק גברת אמת. היא לא נראתה כמו קודם, עכשיו היא החליפה צורה: היא נראתה צעירה הרבה יותר, לפחות בחמש שנים, ועיניה היו כחולות, מימיות וטהורות מכל אפלה. עורה היה חום בהיר, ושמלתה בצבע השמנת הקיפה אותה בהילה זוהרת. היא חייכה לעברו, חיוך מלא חרטה אך עם זאת גם מלא תקווה. הוא חש שכל השקים ששכב על לבו נטשו אותו, התפרקו, נפתחו ועולותיהם התפוררו. הוא הצליח להתמודד איתה, עם גברת אמת, אבל משהו בו עדיין נשאר כאוב. צלקת קטנה, עמוק בלבו הרחב. צלקת קטנה עם משמעות גדולה.

לב ורוד עשוי אבקה זהר בשמיים השחורים. הרוח נשבה, והגרגרים התפזרו להם, לא יתאחדו עוד לעולם.