פי המטרטר

קוצים בוקעים משתרעים על שטח גבי, השמיים מעליי עקורים ואפרפרים. קסומים. רוחות קרירות מצמררות אותי שולפות מילים דחוקות מפי.

חולמת וחולמת. האם לשווא?

אין עונה. ולמרות זאת, המילים ממשיכות להיפלט מפי המטרטר. דמעות חובקות את לחיי ידי נשואות לשמיים ולכל אורכי ולצדדי, עלים ירוקים וארוכים מחבקים את כפות רגליי היחפות עטופות בוץ מר.

האם אצליח להימלט מהרצף שהכסף יצר?

שריטות נייר שקוף מתנופף פוגש בעורי הרך דמים מבוזבזים נתזים אל האוויר הקר, איני מסוגלת למצוא מנוח.

אם לא אלוהים אז מי?
המיית גלים נסחפת על גב גרגירי החול הבוצי ומעט מגווני היורק אל כפות רגליי ומעט עד לברכיי הפצועות. מבטו ממסומר בעננים למרות שעננים לא מתערבים במלחמות ואבדות, מצוידים ברכות תמימה.

מתי אשלוף את המחט מהאודם?

הרוח הקרירה מלאת שקרים, הרי כולנו עכברים מסוממים, הרי כולנו כלואים בדרך כזו או אחרת, הרי כולנו אנשים, וכל האנשים אשר יהיו והיו נהיים כשאר. סתם מילים וסתם מלח אגור בטיפות גשם, וסתם כלב משתין לי על העקב המנצנץ בפינת הרחוב.

לאן יובילו הקולות?

טיולים ומטיילים חייכנים הרפתקנים כולם כאחד אחוזים סקרנות אנושית דוחה ומצמררת, לכו בעקבות הנחשים ומצאו סיבה, סיבה למה, סיבה לאדמה, סיבה לאוויר החנוק שנדמה רדוף בחול שעוטף את ההר.