פצצה

דלתות האוטובוס נפתחו ואנשים החלו להיכנס. נשענתי על פתח האוטובוס וצעקתי לעבר הנהג, מנסה לגבור על הרעש של הרחוב התל-אביבי, "סליחה." -אין תשובה. "סליחה…" הנהג הפנה אלי את מבטו, "אתה מגיע לרחוב ביאליק ברמת גן?" שאלתי. "אני מגיע להקוממיות…" הוא אמר, לא הבנתי איך זה עונה על שאלתי. "זה קרוב לביאליק?" שאלתי. "אתה נכנס כבר?" הוא שאל בקוצר רוח. נכנסתי. דלתות האוטובוס נסגרו והנחתי את כרטיס הרב-קו שלי במקום המתאים על המכשיר שמיועד לו, מתעלם לגמרי ממציאותו של הנהג. המכשיר עשה את שלו ואני התחלתי להתקדם אל פנים האוטובוס. ניגשתי אל המקום הפנוי הקרוב ביותר והתכופפתי כדי להתיישב. במחשבה שנייה הסתכלתי אחורה כדי לבדוק אם יש מקומות פנויים בחלק האחורי. היו כמה מקומות פנויים אבל במחשבה שלישית החלטתי שהמקום שלידי טוב לא פחות מהם. התיישבתי בהרגשה של חרטה על כול המחשבות שבזבזתי על העניין ובתחושה שיש לי מזל שהמקום שבו רציתי לשבת לא נתפס בינתיים על ידי מישהו אחר בזמן שאני חושב כול כך המון.
האוטובוס היה כמעט מלא, רוב המקומות היו תפוסים וכמה אנשים עמדו, למרות שהיו כמה מקומות פנויים בהם יכלו לשבת, אבל אני מניח שהם העדיפו לעמוד על פני לשבת ליד אנשים זרים. המקום בו ישבתי היה המקום היחידי האחרון שנשאר. הרגשתי באמת בר מזל, שמחתי שהחלטתי לשבת בו. הצמדתי את פני אל החלון והבטתי בנוף החולף על פני האוטובוס, משעמם. לפתע הבחנתי שמאחורי המושב שלי נמצאת עגלת קניות, מהסוג הדו-גלגלי, אתם יודעים… מאלו שבדרך כלל זקנים משתמשים בהן לקניות בשוק. האמת היא שזה קצת הפחיד אותי. מי יודע מה יש בפנים… אולי יש שם פצצה. סרקתי את רחבי האוטובוס במבטי בחיפוש אחר אדם זקן שיתאים להיות הבעלים של העגלה, לא מצאתי אף אחד שהתאים לתיאור. המתח גבר, בכול רגע עלולה העגלה להתפוצץ… חרדה פתאומית אחזה בי, ליבי החל לפעום בקצב מוגבר. אולי כדאי שאעבור לאחד המקומות האחוריים יותר, רחוק מהפצצה? הבטתי אחורה, אל עבר המקומות האחוריים, שלושה מקומות היו פנויים, בראשון ישב בחור שמן ומזיע שאין סיכוי בעולם שאסכים לשבת לידו, פצצה או לא פצצה, בשני ישבה גברת עם סלים וברביעיית המקומות האחוריים ביותר היה מקום פנוי אחד, ממש על יד שלושה ילדי בית ספר שצעקו וקיללו. החלטתי שהגברת עם הסלים נראית לי כבחירה הטובה ביותר, אבל ממש לא רציתי לקום, אהבתי את המקום שלי, אחרי הכול הוא המקום הפנוי היחיד שנשאר ואני לא אוכל לשאת את הסבל שבלראות שמישהו אחר מתיישב בו במקומי. החלטתי שאשאר במקום שלי, הרי מה כבר יכול לקרות?
האוטובוס המשיך לנסוע ותחושת המתח המשיכה לנקר בי, המחשבות לא עזבו אותי, כבר התחלתי להכין את עצמי למוות, מנסה לקבל את הבלתי נמנע, לאורך כול המשך הנסיעה לא הורדתי את עיני מהעגלה. עד שבסופו של דבר לא יכולתי עוד לשאת זאת. קמתי ממקומי, התקדמתי אל עבר הגברת עם הסלים ונעמדתי על ידה בשתיקה שרומזת שברצוני להתיישב. היא הרימה את הסלים מעל המושב שלצידה והניחה אותם על ברכיה ואני התיישבתי לידה בהרגשה של הקלה ובו בזמן אי נוחות.
האוטובוס המשיך לנסוע עוד, את המקום שלי תפס חייל במדים. התנחמתי בכך שהיה זה חייל שתפס את המקום שלי ולא איזה משתמט, הרגשתי שממש תרמתי למדינה, אני גיבור אמתי, אבל זה היה המעט שיכולתי לעשות, באמת…
אבל ממש התעצבנתי כשהגברת עם הסלים קמה ממקומה, נדחסה במעבר הצר שבין ברכי למשענת המושב הקדמי יותר, לקחה את העגלה שלה, אותה הניחה מאחורי המושב האחרון שנותר פנוי ועזבה את האוטובוס. איך לא ראיתי את זה?! הגברת עם הסלים – ברור שהעגלה הייתה שלה!