פרחים אסור, חיילים מותר? לכבוד יום הזיכרון.

הלכתי עם אמא בפארק השכונתי. זה היה יום הזיכרון, אך היא רצתה שאהיה שמחה. היא רצתה שאשכח איך אחי נעלם, ולא יחזור עוד. היא רצתה שאשכח את פני החייל שעמד על סף דלתנו ובישר את הבשורה שכל משפחה לא רוצה לשמוע. היא רצתה שאשכח, וגם אני כל כך רציתי, אבל אף אחת מאיתנו לא יכולה.
הוא היה חייב להיות גיבור, הוא היה חייב להגן על המדינה. ״בשבילך,״ הוא אמר, ״בשבילך אני מגן על המדינה. אני מגן על אמא, על אבא ועלייך.״
אני עוד זוכרת את החיוך המקסים ואת האהבה שלי אליו שלא ניתנת לתיאור במילים.
אמא רוצה שאהיה שמחה ביום הזיכרון לאח שלי, אבל אינני יכולה. אני רוצה לעשות משהו שישמח אותו, כשהוא נמצא במקום הטוב שבשמיים, מעל העננים. אני עוברת על יד פרח יפייפה ובודד הניצב על הדשא. אני רוצה לקטוף אותו, שינסה להיות יפייפה כמו אחי הגיבור, מנחם ומדהים כמוהו. אני רוכנת אל הפרח ומושיטה אליו את ידי. ״אסור לקטוף אותו,״ אמא אומרת ומסיטה את ידי בעדינות, ״הוא מוגן.״
ואולי אני בסך הכל ילדה קטנה, שלא מבינה שום דבר, אבל למה פרחים אסור, וחיילים מותר?