פשוט מתים וזהו

השעה הייתה שבע בבוקר, היא ישבה למול הקפה המהביל שלה וקראה כותרות בעיתון הבוקר שמחלק העיתונים השאיר לה על שטיח הכניסה לביתה לפניי כשעה לערך.
״שחיתות בממשלה״
״ילדה בת שש נסקלה באבנים על ידי חרדים״
״אחוז העוני בארץ עלה ב5% מהשנה שעברה״
״נערה נאנסה בדרכה הביתה״
פניה אדישות, כל הכותרות הללו לא היו עבורה מעבר לאותיות שהתקבצו למילים שאט אט נהפכו משפט.
היא הניחה את מקבץ השמחות מנייר על השיש שבמטבח והחלה בבליעת הקוקטייל היומי.
אחד תכול כנגד הדכאון שאפף אותה באופן תמידי, שני ורדרד כנגד החרדות שלה, שלישי לבן כנגד החיים שאיבדו כל משמעות בעיניה.
רגליה התשושות נגררו ברחבי הקומה בנעלי הבית המרופטות שהתפררו והתפרקו בכל צעד וצעד שפסעה.
היא עמדה למול הארון בחרה מכנס שחור וחולצה שחורה, וכמה מפתיע, מעיל שחור.
בדרכה לכוון הדלת עצרה והביטה בהשתקפותה שהביטה בה חזרה דרך בבועתה במראה.
פניה היו עדינות ויפות, היה להן מן יופי מיוחד כזה, אחד שלא רואים כל יום.
הן היו משורטטות בדיוק מושלם ודימו לה הבעה מלאכית ותמה.
אך היא, היא הייתה מלאה בשנאה עצמית וראתה תמיד רק את הפגמים שבה.
היא פסעה החוצה לכוון הרחוב העמוס ושוקק החיים והרגישה מתה בין כולם.
אנשים חלפו על פניה מבלי שאפילו שמה לב.
היא הגיעה לסופו של הרחוב, הגיע הזמן לחצות את הכביש.
הרמזור שינה צבעו והיא, בעודה צועדת כרוח רפאים חיה, הפכה לאחת כזאת מבלי התרעה מוקדמת.
היא לא הרגישה יותר מידי, היא שמעה רעש חזק ראתה אורות ואז שמעה סירנות, עד שאלו פסקו יחד איתה.
היא תמיד חשבה שכשמתים חולפים לעינייך כל הרגעים, כל החיים, הכל ממש למול העיניים, ממש כמו סרט.
או שלפחות זוכים לשמוע את מלאך המוות הכה מפורסם צוחק על שהצליח להפיל בפח עוד בן אנוש מטופש.
אך למרבה הפתעה גילתה שכשמתים, פשוט מתים.
אין הזדמנות לחשוב, להרגיש בפעם האחרונה או סתם להפרד.
היא גילתה שכשמתים, פשוט מתים, מתים וזהו.