ציור של עצמי

אני ממש מוכשרת בציור. אבל ממש. נראה לי שזה הכישרון האמיתי שלי. תגידו לי מה לצייר, תנו לי תמונה או העמידו אותי כך שאראה את פריסת הנוף, ואני אצייר לכם אותו בצורה הכי חיה שיש, בצורה הכי טובה שאני יכולה.
אני אוהבת לצייר מאז ומתמיד, למרות שכשהייתי קטנה יותר לא הייתי כל כך טובה. האף היה יוצא לי קטן מידי, והעיניים לא שוות בגודלן אחת לשנייה, ושיער בכלל היה נראה כאילו ציירתי בואש על הראש של הדמות. הצבעים שהייתי בוחרת לצביעת הנוף לא היו מתאימים אחד לשני או מעודנים, והטיוטות היו יוצאות לא מספיק טובות, והייתי צריכה לצייר עוד טיוטה ועוד אחת עד שנמאס לי והייתי מציירת את הציור עצמו, שגם הוא לא היה יפה יותר מהטיוטה שלו. אבל לאט לאט, עם הזמן, השתפרתי, הלכתי לסדנאות יצירה ולחוגים שם ציירים אמיתיים ומיומנים היו מלמדים אותי. לפעמים אני מצטערת שהלכתי לכל המקומות האלה, כי זה עלה הרבה מאוד כסף, והמצב הכלכלי של המשפחה שלי לא הכי טוב. לפעמים אנחנו נאלצים להסתפק בשאריות מאתמול ושלשום כי אין כסף לקנות מצרכים חדשים. אבל ההורים שלי תמיד היו אופטימיים ורצו לגדל אותי ואת שני אחיי הגדולים הכי טוב שאפשר ולטפח אותנו כמיטב יכולתם, וגם האחים הגדולים שלי ירשו מהם את האופטימיות ושימחת החיים הזו. אני לא הכי אופטימית, אני לא מפתחת ציפיות, כי אני לא רוצה להתאכזב. בגלל זה גם קל להפתיע אותי.
עם הזמן הכישרון הזה התגלה גם בבית הספר. המנהלת רצתה שמישהו או מישהי יכין שער לכבוד ראש השנה, כי המורה לאומנות לא הרגישה טוב ולא יכלה להכין שער בעצמה. אז חברתי הטובה, דנה, הציעה אותי מיד. היא היחידה, חוץ מהמשפחה שלי, שאני מראה לה את היצירות שלי. בהתחלה היססתי וגם התביישתי, אבל לבסוף הסכמתי להכין את השער. אני זוכרת שעבדתי עליו יומיים שלמים, והאוברול המלוכלך מצבע שלי גם הבהיר את זה. כשהגשתי את השער ותלו אותו בכניסה לבית הספר, מיד החלו התחנפויות להישמע מכל עבר. אני לא ילדה פופולרית, וכשמגיעים לשיחות בין חברים אני כמעט תמיד שותקת, ולכן היחס השונה הזה מעט הבהיל אותי, אבל לאט לאט הצלחתי לקבל את זה ואפילו לאהוב את זה.
עד עכשיו, כי עכשיו זה לא כך. אתמול רבתי עם ידידה טובה שלי, יונה, והיא אמרה לי שאני מכוערת. גם אני אמרתי דברים לא יפים, אני מודה, אבל לא הערתי דבר על המראה החיצוני שלה. באותו רגע החלטתי להבליג, אבל זה בכל זאת הציק לי. בשיעורים המילים היו מהדהדות בראשי, ושאלתי את עצמי אם אני באמת מכוערת.
אז אתמול ישבתי בחדר שלי וסגרתי את הדלת, והתחלתי לצייר את עצמי תוך כדי העפת מבט למראה מידי פעם. כשהחל להחשיך סיימתי לצייר, ונאנחתי בהקלה. ואז הסתכלתי על התוצר. ראיתי דמות, לא רזה אבל גם לא שמנה, אולי מעט מלאה בירכיים. האף שלה היה סולד ודווקא יפה, אבל פצעונים קטנים ואומנם לא רבים, אבל עדיין, נחו על גשר אפה. שיערי, שלרוב היה קלוע בצמה ארוכה, לא נראה מסודר במיוחד בציור. כמה שערות סוררות הזדקרו מצמתה ועל ראשה של הדמות בציור. השפתיים שלה היו מלאות, אבל ראיתי שהן טיפה גדולות מידי, לפחות לטעמי. לא היו הרבה שערות בגבות שאוכל לסדר בפינצטה, אבל הגבות עצמן היו לא מסודרות וגדולות. על הידיים של הדמות נראו צלקות משריטות, ושריטות שעדיין לא הגלידו לחלוטין. כן, אותה ילדה בציור לא הייתה יפה. ממש לא. אבל אותה ילדה בציור הייתה אני.
עכשיו אני שוכבת במיטה, בחושך, ודמעותיי מרטיבות את המצע ואת הכר. הכרית כבר ספוגה בדמעות ולא נעים להניח עליה את הראש, אז אני מחליפה את הצד שלה, אבל הדמעות מתחילות לזלוג גם על הצד השני. לבסוף הכרית רטובה לחלוטין ואני זורקת אותה לקצה החדר ומניחה את ראשי על המזרן. השמיכה מכסה אותי לגמרי.
לפחות לא רואים אותי יותר.