דיין
אז החלטתי לקחת אומץ ולהעלות קטע שכתבתי. אני כותבת הרבה קטעים למגירה, ואני עומדת להתחיל להעלות אותם בקרוב כנראה. בנוגע לקטע הזה, הוא היה יכול להתפתח להרבה דברים, אבל החלטתי להישאר אותו כך. תודה שקראתם, אשמח לביקורת. בלי קשר, לצערי, לאונרד כהן הלך.. אתגעגע:(

צייד שלי

דיין 12/11/2016 791 צפיות 2 תגובות
אז החלטתי לקחת אומץ ולהעלות קטע שכתבתי. אני כותבת הרבה קטעים למגירה, ואני עומדת להתחיל להעלות אותם בקרוב כנראה. בנוגע לקטע הזה, הוא היה יכול להתפתח להרבה דברים, אבל החלטתי להישאר אותו כך. תודה שקראתם, אשמח לביקורת. בלי קשר, לצערי, לאונרד כהן הלך.. אתגעגע:(

הוא מגיע בלילה, כשכולם כבר ישנים ורק אני לא מצליחה להירדם. אני שומעת את צעדיו החלושים כשהוא עולה במדרגות, עד שהוא מגיע לחדרי. הוא בוחן את החושך השורר, עד שמוצא את מבטי. וכשעיניו הגדולות הנחות עלי, שר הוא לי על משאלות ליבו.
כהרגלו, הוא פותח בהיסוס את התריסים, חושף את השמיים הכחולים, ושנינו מביטים ישר לירח. קולו הנמוך מחמם אותי, רק שלא ייגמר.
עינו מביטות בי לנצח, שהוא רק כמה שניות, ובכל זאת הן עוטפות אותי בהרגשה נעימה. אני מפזמת את שירו בשקט, וכך אנו עושים למשך כמה דקות של של נחת, התנתקות מהמציאות.
הוא מתקרב אליי ומסחרר אותי, כולי נרגשת, הוא נכנס למחשבותיי ולא עוזב.
הוא מסתובב סביבי, נוגע בפני בעדינות, לוחש את מילותיו לאוזני. אני נוגעת בסנטרו, אני חושבת שאני מאבדת את השליטה.
ופתאום, סתם כך, בלי שאני בכלל שמה לב התריסים נסגרים.
מסתירים הם את הירח הלבן, וקולו משתתק, קולו היפיפה שמרגש אותי כל פעם מחדש.
אחיזתו נרפת,
הוא נעלם.
אף פעם לא גיליתי למה.
והוא היה חוזר כל ערב, שר לי, ולא אומר דבר יותר.
ויום אחד, הוא לא חזר.
אז לפני שאשכח אותו, אני כותבת על עיניו הגדולות וקולו הנמוך, שמא לא ייעלם הזמן שלנו בחלל הריק של ילדות רחוקה.
שמא לא תעלם הילדה בתוך החלל האבוד הלא נודע, שאף אחד לא מצא ולא ימצא.

אני מתגעגעת, צייד שלי.


תגובות (2)

אפשר היה לדעתי להרחיב עוד קצת את הקטע… אבל גם ככה זה ממש מקסים ויפה… אהבתי =)

17/11/2016 18:31

תודה לך. שמתי לב רק עכשיו לתגובה..:)

19/11/2016 14:54
2 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך