צל זיכרון

כשגילו שחתכתי את עצמי, אבא האשים את אמא. אמר שהיא עושה לי שטיפת מוח, ושרע לי לגור איתה. אמרו שישלחו אותי לפסיכיאטר, ייתנו לי כדורים כדי לשנות את הצורה שבה אני רואה דברים.

כשקראו את הקטעים שאני כותב, אבא האשים את אמא. אמר שהיא לא מתעניינת במה שקורה לי בחיים, ושהחינוך שנתנה לי פגום. אמרו שכדי שאדבר על רעיונותיי עם מישהו מקצועי, כדי שייראה
אם יש לי בעיה בתפקוד המוח.

כששמעו את זעקותיי כשהמנקה הזיזה דברים ממקומם, אבא האשים את אמא. אמר שהיא מרגילה אותי לקאטות מסוימות, ושזה רע. אמרו שאני מוכרח להתאפס, גם כשצעקתי שאני לא יכול.

כשחזו בתקופות הדיכאון שלי, אבא האשים את אמא. אמר שהיא הורסת את שנות נעוריי, שואבת מהן את הצבע. אמרו שאני ארכין את הראש לכמה ימים, ואז מיד אזכר באורך חיי הנהדר.

כשאמות, אבא יאשים את אמא. יגיד שהיא גרמה לי להרוג את עצמי, דיכאה לי את היצירתיות. פתאום יגידו כמה נחמד הייתי, כזה נורמטיבי. אך רק המילים החלולות, המשומשות יעניקו לי צל. כי בליבם, יזכרו כולם את הדמות המרגיזה והמיותרת שאליה שיוו אותי. יזכרו את המילים שהצליפו בי כמו מלקות. יזכרו את את הבכי שלי, את היללות המרות שלי, את הרצון העז שלי להיעלם, את רצונם העז שאיעלם. נעלמתי, גבירותיי ורבותי, גם בעודי בחיים הייתי רק גוף. מודה אני על שלא הוכרחתי לבלוע כדורים, לטאטא מתחת לשטיח. מודה אני על שמתתי, ושלא אצטרך לחזות עוד בזוועות העולם, הזוועות שאני מסוגל להשקות בהן את עצמי. אך אני מצר על גורלה של אימי, לשמוע את אבי נוזף בה, וזאת רק מפני שלא רציתי לראותו עוד. עכשיו, סוף כל סוף נמנעתי מכך. אבל עכשיו, אני כבר מת, ועכשיו, כבר לא כואב לי.