צעצוע ששייך לי

"בוגד מסריח, אני עוד אראה לך מי אני", לחשתי לעצמי תוך כדי שאני נועלת את דלת ביתי ונזכרת בתמונות שנשלחו לי לפלאפון ממספר לא מוכר.
התחלתי לצעוד בצעדים גדולים לכיוון האוטו, והתמונות עדיין בראשי, אפילו לא שמה לבד שיצאתי מהבית עם חלוק ונעלי בית, הנשימות נעשות כבדות ורועשות משנייה לשנייה והכאב בחזה כמעט בלתי נסבל.
אני מתיישבת במושב הנהג, מתניעה את האוטו ומחזיקה את ההגה כל כך חזק שאם היה עשוי מזכוכית בטח כבר היה נשבר.
אני ממשיכה לשבת כך במשך דקה עם נשימותיי הרועשות ועם התמונות בראשי שככל הנראה לא ייעלמו בקרוב, אני מנסה להירגע, אך לשווא.
אני עוצמת את עיניי ובולעת רוק, בזמן שידיי עדיין על ההגה, מרגיעה את עצמי עם מילות עידוד כמו "את תראי לו מי את, את תראי לו שאת לא צעצוע ואי אפשר לשחק איתך, את תשחקי איתו…כן, כן בדיוק! את הולכת לשחק איתו !!"
אך דבר לא עזר, אני כעסתי כי נפגעתי והפגיעה הכאיבה לי מדי, וברגע שפתחתי את עיניי הדמעות זרמו כאילו פתחתי ברז, אך הברז לא נסגר, וכך גם הדמעות.
"למה? למה הוא עשה לי דבר שכזה?? הרי הוא תמיד אומר לי כמה הוא אוהב אותי…אז למה יש לי תמונות של זונה בלונדינית שמזדיינת איתו?? למה???"
לנהר הזורם מתוך עיניי התווספו גם קולות של התייפחות וממש כמו ילדה קטנה, בכיתי כאילו לקחו לי צעצוע אהוב ששיך לי.