צרורות

עד מתי שקיפות תהיה הדרך היחידה בה אני נראת בעולם הזה?
כתמים כתמים של אנשים והם עוברים דרכי בלי לחוש.
תחושות עוברות ונעלמות בלי יבחין כדמות הפסל, ושביל מלא באנשים, רק לי הזמן עומד מלכת.
צרורות צרורות של אנשים והם אומרים מילותיהם.
רק לי בתוך הלב סררה דממה.
צרורות של אנשים שעוד יעברו פה, ולא אפגוש.
צרורות שלא אכיר צרורות שלא אדע.
אנשים שהכירו, אנשים שידעו, כרגע לא מבחינים בשתיקה המרסקת.
אולי הבחינו, ולא רוצים לשנות.
אוטובוס מסיע רחוק מכאן, אבל לא רחוק מהם.
והשתיקה המייסרת שלא תישבר.
ואנשים שפעם היו לי ועכשיו כחול כבר אין.
עוד יחכו לי, במקום אחר.