קופסת הזכוכית.

"אבא!" הוא צרח, ודפק על קיר הזכוכית הבלתי-נראה.
אביו לא יכול היה לשמוע את תחנוניו הנואשים. "אני כאן!" גרונו נקרע בצרחות ובכי שובר לב. אך האב המשיך בשיחתו החשובה, והבן המשיך לדפוק ללא תקווה על קירות הקובייה בה היה לחוד, גרונו החל להיחסם. "אבא! למה אתה לא רואה אותי?! אני כאן! אני כאן!" צרח. לפתע התמונה נעלמה, והבן החל נאבק בקופסה. דופק על קירותיה וחובט בהם בהם בגופו בכל הכוח. אך אז התמונה הופיעה פעם נוספת, הקופסה הייתה בפינתו של חדר טחוב ולח. אפל ומלוכלך. במרכזו של החדר עמד שולחן מתכת כסוף, עליו שכב איש שקצוות שערו דבוקים זה לזה בדם ואל מצחו בזיעה. עורו היה מוכתם בכתמים של דם קרוש, הוא שכב על בטנו והיה קשור לשולחן בידיו ורגליו. פניו שבעבר היו יפיפיות היו מוכתמות כולן בלכלוך ופחם ודם וזיעה, ורק השבילים הנקיים שחצבו הדמעות הראו את גוון עורו הקורן. "אבא!!!" צרח הילד בפניקה, והטיח את כל משקלו כנגד הקיר הבלתי-נראה. "אבא!!! מה קורה לך?! למה אתה לא שומע אותי?!" הוא כמעט התחנן. עיניו של האיש נפערו. "אבא…" התיחפח הבן. "למה הלכת?… אני לבד בלעדיך… אני לבד! אני מפחד אבא!" צעק. לפתע הדלת שלא הבחין בה נפתחה, וגבר צעד פנימה. האב החל להתפתל ולהיאבק ולהילחם בכל מה שנשאר מכוחו שפעם היה אדיר, אך הכבלים ריסנו את האריה המפואר. וגורו נשאר להביט בחוסר אונים. "שלום לך, ידידי הותיק." אמר הקול, הוא היה כל כך מוכר וכל כך זר. האב יבב, יבבה של נואשת. של אדם כל כך אומלל שכבר איננו אדם. "למה אתה לא עונה לי? השיחות שלנו הן בדרך כלל שיא היום שלי. אתה אדם מרתק, זה ברור לך נכון? בתור איש שלומד בעל פה כל ספר פסיכולוגיה אפשרי לנתח אותך זה ממש תענוג עבורי. יחסיך עם בנך ואשתך, החלטתך להתחתן למרות האזהרות החוזרות והנושנות של חבריך. ועוד עם אישה שכזאת… שבנך נולד – כך הבנתי – במשך שבוע אחד אף אחד מאנשיך לא בא לבקר אותו או את הוריו. כהפגנה כוללת של חוסר הסכמה עם החלטה להביא אותו לעולם, עולם בו יגדל כילד במקום של מבוגרים, כתמים במקום של חכמים, עם מדיסון בורק בתור אמו ואתה בתור אביו. הילד, כך סיפרת לי. לא נרגע במשך שבוע ימים, סירב להפסיק להתפתל או לבכות. עד שהחדר התמלא אנשים, עד שהחרם הוסר וחבריך באו לפגוש את העולל. אז הוא צחק כראוי לתינוק בן שבוע, ואחז דברים בידיו ואף ניסה להתהפך לבדו, דבר אשר בידח ביותר את חבריך אני מאמין. כיוון שילד בן שבוע אשר מנסה להתהפך לבדו הוא כנראה ילד בן שבוע אשר חובט בידיו במזרן של מיטתו ומנסה להיאחז בדברים בידיו הקטנות עד שהוא מבין שאין טעם ומניח לאמו או אביו לעזור לו במשימה. כל זה מסקרן אותי עד מאוד." אמר, הבן הפסיק לחבוט בקיר ורק בהה באיש. מעולם לא שמע את הסיפור הזה. "תניח לי…" יבב האב, האיש צקצק בלשונו. "רק רציתי לשוחח אמך, לפני שנתחיל בעיסוקינו המלבבים כמובן. חשבתי שתרצה בכך, אבל אם אתה מעדיף לגשת יש אל העיניין…" הוא נאנח, האב הביט בו. "איפה הבריונים שלך?" שאל בקול רועד. "הו לא…" אמר האיש, האב נראה מבועט לפתע. "היום נהיה רק שנינו, ידידי."

בפעם הבאה שהבן ראה אותם אביו ישב על כיסא עץ מול שולחן שידיו כבולות למסעדים, האיש ישב מולו. ראשו של האב היה שמוט והשיער הסתיר את פניו. "זה כבר עובד? ידידי." שאל האיש, האב לא ענה. רק יבבה חלושה. "אני חושב שכבר הבנו שיהיה הרבה יותר טוב לשנינו אם תענה לשאלותי. ללא שקרים."
"כן." פלט האב, נדמה שמילותיו פרצו מפיו ללא אישור. "זה עובד." הגבר צחק. "אז זה הזמן שתענה לי, האם אתה יודע מה זה?" שאל, והניח על השולחן תמונה של עין חרוטה בעץ. "לא ראיתי את הסמל הזה מעולם." נאנק האב. האיש צקצק בלשונו ונעמד מאחורי כיסאו. "אתה בטוח?" לחש אל אוזנו, הוא הנהן בקושי. לפתע האיש הניח את שתי אצבעותיו על צווארו של האב, עיניו נפערו לרווחה בבהלה. ואז צרח בכאב שהחשמל עבר בכל גופו הרטוב מזיעה ומדם, עיניו של הגבר זרחו בכחול חשמלי.
"אבא!!!" צרח הילד, גרונו נקרע לגזרים מהבכי ההיסטרי והצרחות הנואשות. "אבא!!!"

פיטר פקח את עיני בבהלה, הצעקה עדיין עמדה על לשונו והזוועה עדיין בערה בעיניו. "לאיון…" נשמע לחישה, ופיטר השפיל את מבטו אל ריין. ראשה נח על חזהו וידיה חובקות אותו בדיוק כפי שעשו שנרדמה, פניה קבורים בצד גופו. "לאיון…" היא לחשה מתוך שנתה בשנית. היא הייתה שלווה בשנתה, עורה בגוון הזית נראה ככקורן לאור לפידים. הוא אהב את הגוון הקורן של עורה, לא חיוור וחסר חיים כשל נערות אחרות שפגש בימי חיו. הוא החמיא בעיקר לשפתיה הורדרדות ולשניה הצחורות, ועיניה הסגולות והרכות שנדמו כאדמדמות-סגלגלות בשעת השקיעה. הוא העביר את ידו בשערה אך לא שאב מכך את הנחמה לה היה זקוק, הוא לא עצם את עיניו כדי לא לראות שוב את פני אביו מוכתמות בדם קרוש וזיעה ודמעות, ולא הפסיק להקשיב כדי לא לשמוע אותו צורח בכאבי תופת. "פיטר…" היא לחשה, הוא לא הביט בה. הוא לא הביט בכלום. הוא עצם את עיניו, הפעם כדי לעצור את הדמעות שאיימו לפרוץ מהן.