קיים כול כך, שכתוב

אני מפחד, מפחד כול כך, אני רועד בכול גופי… אני לא זוכר שום דבר מהזמן שלפני שנולדתי! למה אני לא זוכר שום דבר מהזמן שלפני שנולדתי?! כלומר, אני יודע, לא הייתי קיים, ואיך אוכל לזכור דבר שלא חוויתי?! אבל כשאני מנסה להיזכר, אפילו במשהו קטן, ברגע, בחלקיק שנייה – כלום! פשוט הריקנות הכי ריקה שיש… לא חושך, לא חוסר תחושה, פשוט כלום. זה מפחיד אותי כול כך, חוסר קיום, שיא הכלום, ואני יודע שזה מה שמצפה לי בעתיד… אני יודע שלא הייתי קיים בעבר ואותו גורל מצפה לי שוב… אני יודע שלפני שנולדתי הייתי בסך הכול שני תאים בגופם של אבי ואמי, שני תאים שקיומם היה בעל טיב כה נחות. אני יודע שהחומרים מהם נוצרתי, מהם נוצרו שני התאים האלו, היו מפוזרים בטבע בצורת סוכרים, חלבונים, פחמימות וכול השאר, עד שאבא ואימא שלי אכלו אותם והפכו אותם אלי, ואני יודע שאני עתיד לחזור ולהפוך לאותם חומרים – לסוכרים, לפחמימות ולחלבונים שיפוזרו בטבע, לא יותר מזה. אני יודע שסביר להניח שיום אחד אותם החומרים יחזרו וירכיבו אדם נוסף, שאותם חומרים יתקלו ויתפרקו באדמה בה אקבר וישמשו מזון לצמחים או לחיות, צמחים וחיות אותם יאכלו בני אדם ושוב יעשו מורכבים מאותם חומרים מהם הייתי מורכב אני… אך זו לא נחמה, אני לא רוצה להפוך לחלבונים שירכיבו אדם אחר! אני לא רוצה שיצרכו אותי אחרי שאמות! איזו נחמה יש בזה?! "מחזור החיים – דבר יפיפה." תעשו לי טובה! אין שום דבר יפה בלהירקב ולעבור להרכיב מישהו אחר שיסבול את אותו הקיום בר החלוף. וזה לא גלגול נשמות… אני עדיין אהיה לא קיים! אני עצמי עדיין אשאר להיות כלום! בדיוק כמו שלא הייתי קיים כשהייתי אדם אחר שהורכב מאותם החומרים בעבר. אני לא זוכר איך היו החיים בתור חלבון במוחו של לואי הארבע עשר, או בתור פחמימה ברגל של יוסף מטבריה… זהו לא גלגול נשמות, זהו גורל אכזר. אני מעולם לא ביקשתי להיות קיים כול כך, להיות מודע לעצמי ולסביבה, וחומצות האמינו שמרכיבות אותי בוודאי לא ביקשו… אם תשאלו אותי, זהו מעשה ממש נפשע, לקחת חומרים חסרי מודעות וחסרי חיים ולהפוך אותם לאנושיים, רק בשביל שיוכלו לעבור את הקיום הזמני הזה ואז למות שוב ולחזור על אותו התהליך… זהו פשע של ממש כנגד החומרים המסכנים! ועכשיו אני מבין למה המצווה הראשונה בתורה היא "פרו ורבו." אם לא היה כך, רק הסוטים והלוקים בנפשם היו מבצעים את המעשה הנפשע והנתעב הזה של הענקת קיום חולף, אבל אלוקים ציווה אז אלוקים ציווה, ועכשיו מסתכלים על זה כדבר יפה, "להביא ילדים לעולם." לא תודה. מעולם לא ביקשתי לבוא לעולם, אבל עכשיו אני מפחד פחד מוות מלעזוב אותו, פחד מוות כפשוטו, פשוט יושב ומפחד, לא מפסיק לרעוד… אבא, אימא, מה הפריע לכם כשהייתי אוסף של חומרים חסרי דעת? למה הייתם חייבים להפוך אותי לקיים כול כך?