קיפוד בשלג

כשקיפוד בשלג, נורא נורא קר לו. כשקיפוד בשלג הוא מנסה רק לשרוד. כול מה שקיפוד רוצה לעשות כשהוא בשלג זה להמשיך לחיות. לחיות כדי שיוכל להשאיר אחריו מורשת שתישאר בעולם הרבה אחריו, להשאיר אחריו משהו שיהיה גדול ממנו, משהו שאולי אף ישפיע על העולם בחלוף הזמן. הקיפוד יודע שהדבר היחיד בו תלויה המורשת שלו הוא הוא עצמו, הוא היחיד שיכול להשפיע על המורשת שלו ולעצב אותה, אבל בשביל לעשות את זה הוא צריך קודם לשרוד. אז הוא נושך שפתיים וממשיך דרך השלג, מקווה שהכול יעבור כמה שיותר מהר. הוא לא מתלונן, הוא לא עוצר כדי להתאנח מכאב, הוא רק ממשיך וממשיך ללכת, עד שיעבור את השלג.
כשצבי ים קטנים בוקעים מביציהם על החוף, הם מבולבלים. מסביבם טורפים שחוטפים את אחיהם הקטנים, מקום לא מוכר, בהלה המונית. אך הצבים ממשיכים רק להתקדם אל עבר החוף בשאפתנות חסרת תקדים, בלי לדעת מהו החוף או מה נמצא בתוך הים. הם רק ממשיכים להתקדם אל עבר החוף, והשמש הקופחת מכה את כול גופם בגלים של חום, מתישה אותם, מסביבם עוד טורפים שחוטפים כמה מאחיהם מדי פעם, והם ממשיכים להתקדם לאיטם לעבר החוף בעזרת איברים שנועדו בכלל לשחייה, לא לזחילה. אתם הייתם מוותרים, אבל לא הם. לא בגלל הטורפים, לא בגלל השמש, לא בגלל שאינם יודעים לאן מועדות פניהם, לא בגלל הקשיים, לא בגלל האויבים, דבר לא יעצור בעד הצבים הקטנים.
וכשגור של דוב מוקף בזאבים, אתם מבינים את העניין… לא מוותרים!