ראיום. חלק 3

לא שמתי לב שנפצעתי. רגלי דיממה. בכל פעם אחרת זרם הדם היה נפסק מרוב הקור, אך נראה שהפעם לקח לזה קצת יותר זמן.
אחזתי את החיה בפי, גורר אותה בעקבותיי לעבר גורת האנוש.
היא הביטה בי בעיניה הגדולות, כאילו היא מופתעת שחזרתי. רגלי נגררה אחרי ביחד עם האייל. ריח הדם גבר וצרב את אפי.
נהמות שקטות עלו בגרוני בזמן שהתקרבה אליי, יד קטנה מושטת קדימה. רחרחתי אותה מעט. היא
ליטפה את פרוותיי הספוגה בדם.
שפתיה נעו כאומרות דבר מה, אך לא הבנתי את דבריה. ידיה הקרות נגעו ברגלי הפצועה וגרמו לי לזוז בעצבנות. המגע היה זר, אך נסבל.
גורת האנוש הסתובבה לאחור. תישארי, נהמתי, מסוכן שם. היא הסתובבה חזרה ואמרה משהו, ואז הלכה לעבר הקן הקטן שהקימה בקצה ההר.
כשחזרה היא שלחה את ידה לעבר רגלי, כורכת סביבה דבר מה לבן שהתכסה מהר מאוד בצבע הדם שלי.
ידיה עלו מעלה ומטה, ואז קדימה ואחורה. הבנתי שהיא מנסה לומר לי משהו. הנעתי את רגלי לאט, מנסה להגיע למצב של עמידה. רגלי התיישרה, אך גלי כאב פעמו לאורך של גופי כשניסיתי לזוז.
התיישבתי חזרה.
גורת האנוש התקרבה אליי והתיישבה בחיקי, טומנת את גופה בפרוותיי, כמו גורה אמיתית. היא המשיכה לדבר, לא מוטרדת כלל מכך שאיני יכול להשיב לה או להבין את דבריה.
נשפתי על עורפה באנחה.
היא עצמה מעט את עיניה, ואני האזנתי לקול נשימותיה נרגע.
לרגע נזכרתי בעיניים עייפות המביטות בי, מגרשות אותי חזרה אל ההר.
אצל חיות זה נקרא נאמנות, הדרך שבא הוא האכיל אותי וטיפל בי. הוא בטח אולץ לעזוב אותי, כמו חיה המגורשת מהלהקה.
'שפת אנוש, אנחנו לא רוצים לדעת או ללמוד אותה. תלך,' הם נהמו לעברי אחרי כמה דקות של חשיפת שיניים והיאבקות. 'אתה יותר מידי כמוהם,' שמעתי כמה נוהמים לעברי, בלי ליצור קשר עין.

הרגשתי ממש כמו אז, כשהוא גירש אותי חזרה להר. דמעות, אני חושב שככה קראו לזה.