רגעים של שקט

יש רגעים של שקט בבוקר יום ראשון בתחנה המרכזית בת"א.
אני נכנסת לתחנה, נעצרת מול המדרגות הנעות לכיוון האוטובוסים שנוסעים לצפון.
חיילים זורמים מהצדדים שלי, איש חרדי אחד מבקש תרומות, וכל מיני צבעים חולפים לי מהר מול העיניים, מדברים בטלפון או אחד עם השני.
יש המולה מסביב אבל אני נעצרת פתאום, פתאום יש שקט מסביב.
ובתוך השקט הזה אני שומעת אותך מחייך לי בפלאפון כי הנה עכשיו אני אעלה על אוטובוס, ועוד שעתיים וקצת אתה תראה אותי שוב.
פתאום הכל חוזר. הפלאפון שלי בכלל נמצא בכיס, ואתה בטח לא מחייך לי יותר.
או מתקשר אליי.

אני מוצאת את עצמי אוספת חלומות חדשים.
הולכת ברחוב ומרימה אותם, שומרת אותם אצלי לרגעים.
באף אחד מהם אתה לא נמצא. אין לך מקום בעתיד שלי.
אין לך מקום ועדיין יש דקות שלמות שמרגישות לי כמו ימים, כמו ימים שלמים שבהם אני מתאפקת לא לחייג אלייך.
אני שואלת את עצמי אם אני רוצה שתלך לקראתי שוב, שתחבק אותי חזק ולא תעזוב אותי למרות שאני לא מצליחה לנשום כבר, מתוך הרגל או שזה משהו אחר.
במציאות שזרקתי לצד היה לי טוב איתך. היה לי טוב אבל הספק היה נדחק בנינו תמיד, ישן לידי, מודבק לך על המצח ומסמן לי תמיד.
מה חזק יותר, הטוב הזה או מה שמחכה לי מחוצה לו. הרי טוב לי גם פה איתך, וטוב לי גם ללכת אל דרכים שלמות שבהן אתה לא כלול בכלל.
זה מה שרציתי. זה מה שרציתי כבר הרבה זמן.
ההיגיון מלטף לי את הימים שבהם אתה לא מתקשר אליי, מוכיח לי כמה שזה נכון.
כמה שנכון לנו להוקיע את הביחד. כל השבוע הוא איתי, אבל כשמגיע השבוע לקיצו ואני נכנסת הביתה הוא נעלם.
כך או כך כבר הרבה זמן שלא שמעתי את עצמי צוחקת כל כך חזק.
אמרו לי גם שיש לי מן אור בפנים, או של שלווה ושלמות במשהו.
אבל הכל מתגמד כשאני מרגישה את הסדק שנוצר לי בלב.
כמה שהייתי רוצה להעיף ממני את הכל. שיהיה לי קל ופשוט, כמו שקל לך.
אני יודעת שאם הייתי צריכה לבחור שוב בין לחימה לוויתור, הייתי שוב מוותרת עלייך.
אחרת לא הייתי מבינה, לא הייתי שומעת את השקט שמביא אותך שוב אליי.

הייתי מסבירה לך הכל במטאפורות אבל לא היית מבין.
גם בפשטות זה לא היה ברור. לי ברור עכשיו, שהחרטה מסתכלת עליי בעיניים גדולות.
מסתכלת עליי, יושבת ומחכה.
אין לי אפילו מושג כמה שאני מתגעגעת אלייך. אני רק יודעת שהפעם בכיתי. אבל באמת.