רגע מושלם

הוא שכב לבד על הקרקע, שלכת עצי הדובדבן המטירה עליו גשם של עלים ורדרדים ורכים שנשרו לאיטם אל עבר הקרקע, כמו נוצות שנידפות ברוח, השקיעה צבעה את השמיים בצבעים אפרסקיים מרהיבים למראה ושלחה את קרניה מבעד לעננים, קרניים שנראו בבירור, כמו עמודי אור שמנקבים את העננים. הוא הרפה את גופו ועצם את עיניו, מאזין לקולו של הכינור הדמיוני שניגן בראשו. הכינור ניגן מנגינה שקטה ורגועה, אחת שהתאימה לרגע, התאימה לשלכת, התאימה לשקיעה, התאימה לדשא הירוק והרך שעליו שכב ולעצי הדובדבן ורודי הצמרת שהקיפו אותו, המנגינה התאימה להכול. בעצם, הכול התאים להכול, היה זה רגע מושלם. הוא שכב על הקרקע, שכב והתפעל מהיופי שסבב אותו, שכב והזיל דמעה, הוא שכב והתגעגע. "את מנגנת כה יפה, מארה." הוא לחש לנגנית הכינור הדמיוני שאליה התגעגע, הוא הספיק להכיר אותה רק תשע שנים לפני שהיא נפטרה, אך אלו היו תשע השנים המתוקות ביותר בחייו והיא הייתה נגנית הכינור המעולה ביותר שהכיר, "זה לא הוגן," הוא חשב לעצמו, "איך ילדה כול כך טובה מתה בגיל כה צעיר?" אחרי שהיא מתה הוא היה שבור, חייו נגמרו, הוא ואשתו מעולם לא חזרו להוליד ילדים. הוא עבר הרבה בחיים, הרבה סבל, אבל עכשיו הוא רק שכב, שכב והצטער, הצטער על כך שיצטרך לעזוב את העולם היפיפה שבו הוא חי. עולם בו עלי דובדבן ורודים נושרים בדיוק ברגע המתאים, בתיאום עם שקיעתה של השמש. "שלכת… שקיעה… כול אלה דימויים של מוות, נכון?" הוא חשב לעצמו, "וכול זה במיוחד בשבילי? תודה לך עולם… על עוד רגע מושלם." הוא נזכר ברגעים מושלמים אחרים מחייו, רגעים אחרים בהם התיאום היה כה מושלם, רגעים כמו הרגע בו ביתו הקטנה מתה בשיא האושר שלה, מיד אחרי קונצרט הכינור הראשון שלה, היא מתה מאושרת, רוקדת תוך חציית הכביש בדרך הביתה, לספר להורים, רק שהיא מעולם לא סיימה לחצות את הכביש הזה… הוא הצטער שהוא לא היה שם, באותו רגע מושלם, הוא הצטער על כך שהיה אבא שעסוק רק בעבודה, אבא רע, הוא הצטער על כך שלא השקיע זמן רב יותר בהיכרות עם ביתו הקטנה. אם רק היה יודע שתמות בגיל כה צעיר, הוא היה עוזב הכול בשביל להישאר איתה רק עוד מעט. הוא נזכר ברגע מושלם נוסף, עוד רגע שהתזמון שלו לא היה יכול להיות יותר טוב, הרגע בו אשתו נטלה את חייה לכבוד יום הולדתה האחד עשרה של ביתו המתה, אחרי שנתיים בלתי נסבלות, שבסופן החליטה אשתו שאם היא לא יכולה לחגוג את חייה של ביתה, לפחות תוכל לחגוג את מותה שלה. הוא שמח בשביל אשתו, שמח על כך שהיה לה האומץ לפתור את עצמה מהסבל, אך הוא עצמו לא העז לעשות את אותו הדבר, הוא פחד, והוא קינא באשתו על האומץ שלה. אך עכשיו הוא כבר לא קינא, עכשיו הוא שכב על הקרקע, נמצא במצב בו לא הצטרך לאומץ כדי למות. אם ירצה או לא ירצה, גם הוא יצטרף אל משפחתו במוות ברגע מושלם. הוא שכב על הקרקע והתפעל מהיופי שסבב אותו, שכב והזיל דמעה, שכב והתעלם מהכאב, הרפה את גופו ועצם את עיניו.