רוחות רפאים בשתיים בלילה

ערן התעורר באמצע הלילה, וראה במטבח רוח רפאים שהכינה קפה. הוא בדק בפאלפון.- השעה הייתה שתיים בלילה.
היה רק אור חלש של פנס, אבל דמות עמומה הצטיירה בין כותליי החדר המטונף. יכול להיות שהיא גם פיזזה לעצמה איזה שיר בזמן שהמים רתחו, אבל לא בטוח.- היה חשוך מאוד, וערן היה עייף. הוא מצמץ בעיניו פעמיים, והדמות נותרה עומדת. מטושטשת אומנם, אך בלתי ניתנת לערעור.
למרות שרוחות רפאים נתפסות לרוב כתופעה מאיימת ומפחידה, ערן נותר במקומו בלי לעשות דבר ובלי להילחץ או להיכנס לפאניקה. בדיעבד,- טוב שהוא עשה ככה, כי מהר מאוד קרומי השינה החלו להיפרם מעל עיניו ומוחו, והוא נזכר שיש לו שותף לחדרון הקטן והמטונף שהוא שוכר, ושאומנם מוזר מאוד שהוא קם בשתיים בלילה להכין קפה, אבל זה בטח יותר הגיוני מרוח רפאים…
"אלי" לחש ערן.- עדיין מעורפל משיינה… "אלי", הוא חזר ואמר, והפעם הדמות הגיבה. "אה אחי?" שאל אלי באדישות, כאילו שהוא בכלל לא עומד במטבח באמצע הלילה ומכין כוס קפה כמו איזה רוח רפאים חסרת מנוח… "מה אתה עושה אחי?" מלמל ערן, ונאלץ לחזור על השאלה שוב כדאי שאלי ישמע. "קפה", ענה אלי, ופיזם לעצמו איזה שיר אופטימי כזה של בוב מארלי, שבכלל לא התאים לסיטואציה.
החדרון של ערן ואלי היה קטן, צפוף, מתקלף, מטונף, מסריח ומוזנח. קירות המטבח היו אכולי עובש, שמצא את דרכו גם לתוך כמה סירים ומחבתות, שכמו שתי המזלגות והסכין (שהרכיבו את מחלקת הסכ"ום של הבית),- היו כבר מוכי חלודה.
כמה ירקות מרקיבים ופחיות שימורים ללא עטיפה היו מונחים בערבוביה בארגז קרטון ליד הכיור הקטנטן (שדלף תמיד). לא רחוק מהמטבח, היו מונחים שתי מזרונים צבאיים (עבשים גם הם): של אלי קרוב קצת יותר למטבח, ושל ערן קרוב קצת יותר לדלת הכניסה החורקת, ולחלון.- שסורגי ברזל חלודים נתנו לו מראה של תא כלא.
אבל למרות כל זה, אלי פיזם לעצמו שיר אופטימי.- וערן חשב שזה לא לעניין. יותר מזה.- זה היה ממש מעצבן.
"אלי…" מלמל שוב ערן ממקום משכבו, ושוב נאלץ לחזור על עצמו כדאי ששותפו לחדר יוכל לשמוע. "אה מותק" השיב אלי, וחוסר הדאגה בקולו היה מרגיז. "אלי,- שלמתה חשמל?" "זה היה עלייך החודש" אמר אלי ללא טינה, ונפנף בפנס שבידו. "ומים?" "מים שילמתי" אמר אלי, ופתח את הברז כדאי להוכיח. אפילו בחושך היה אפשר להרגיש שהמים חומים.
"ומה עם השכר דירה?" שאל ערן. "לא יודע אחי.- נמצא משהו. יהיה בסדר, אל תדאג".
אבל ערן דאג. הוא ידע שאם הוא לא ימצא עבודה בימים הקרובים, אז הקירות המתקלפים, המים החומים, האוכל החצי רקוב והמזרון הצבאי הקרוע,- יהפכו לחלום רטוב מבחינתו.
ערן ואלי היו בתחתית של התחתית, אבל לאלי זה לא הפריע.
ערן התיישב, ופניו היו נפולות ועייפות. קמטים חדים של דאגה עיטרו את עורו הצעיר, ושמחת החיים נעדרה מעיניו. אלי התחיל לשיר שיר חדש,- של הבנות נחמה, וערן השתעשע ברעיון של לחנוק אותו למוות ולהשתמש בגופה שלו בתור ארוחת צהריים למחר. אבל לא היה לו כח לקום מהמזרון…
"אלי", מלמל שוב ערן.
"אה מותק".
"אלי, למה אתה עושה קפה?"
"בשביל האורחים", השיב אלי בפשטות ובאותו הרגע ניגש, כמעט בדילוגים, לדלת. למרות שלא נשמע דפיקה.
"מה אורחים?!" מחא ערן.- ששנתנו הייתה נודדת גם בלי עזרתם האדיבה של חברים רעשניים באמצע הלילה. "כוסעומוק,- אתה רציני?.- נו, איך אני ימצא עבודה מחר אם אני לא יצליח לישון? אלי נו בחיי'ת- אתה לא רציני, נכון?.." אלי בתגובה רק חייך, ופתח לרווחה את הדלת הישנה, שחרקה בקול איום ונורא, שנשמע קצת כמו צווחה של בהמה נשחטת.

אלי לא ידע אם לחוש יותר הקלה או יותר מועקה כשהדלת נפתחה, ותחת המשקוף לא היה אף אחד. בסוף הוא בחר במועקה, שהייתה הרי נטייתו הטבעית. אלי חיבק ונישק זוג אורחים, שככל הנראה לא היו שם. ערן בהה המום בשותפו לדירה, שהורה לאורחים הדמיוניים לשבת על המזרון שלו, והגיש להם שתי כוסות מטונפות גדושות בקפה מבהיל. הכוסות נותרו ריקות על הרצפה המלוכלכת כשאלי התיישב והתחיל לדבר לעצמו.
פתאום הייתה הצדקה לבוז והזלזול שערן רחש כלפי שותפו לדירה, והמחשבה על כך העלתה חיוך קטן ומרושע על פניו. הינה,- הבנאדם השתגע לחלוטין.- קם באמצע הלילה להכין קפה לאורחים דמיוניים. "הא!- אעלק "יהיה בסדר". אידיוט" חשב לעצמו ערן, ובהה באלי,- שהתפקע מצחוק למשמע בדיחה שאף אחד לא סיפר, וקול צחוקו התנפץ בין ארבעת הקירות האפורים. "מחר על הבוקר אני מאשפז את הפסיכופט הזה בשלוותה", גמל ערן בנפשו, ולא יכל להגיר את עיניו מהמראה המוזר. אלי קם לפנות את הכוסות שבעיניי רוחו נשתו והתרוקנו, אך למעשה נותרו מלאות. ערן החליט שזוהי הזדמנות טובה לפקוח את עיניי ידידו המשוגע.

"אלי" אמר ערן.
"כן אחי", ענה אלי, וסגר את זרם המים כשסיים לשטוף את שלושת הכוסות. "שומע…" אמר ערן, וניסה לחשוב על דרך להסביר לשותפו שאין שום אורחים, ושהוא למעשה הוזה. אבל לא היה צורך לנסח או להסביר שום דבר.- אלי הפנה את מבטו מהכיור אל ערן, ובאותו הרגע פניו וגופו של השותף האופטימי התפוגגו, ורק השיר שהוא פיזם לעצמו נותר להדהד כמה רגעים בחלל החדר, ואז שב ומצא את מקומו המציאותי,- בתוך ראשו של ערן.

ערן מצמץ. "כוסעמק" הוא מלמל לעצמו, ועצם את עיניו.
הדירה נותרה מעופשת ומתקלפת כשהייתה, אבל שלושת כוסות הקפה והמזרון הצבאי הנוסף נעלמו, ואיתם גם אלי.- שמעולם לא היה ולא נברא.

"בחיי כמה שמגעיל פה" חשב לעצמו ערן, וניסה לחזור לישון.