רופרט

רופרט היה מתנה מהחבר'ה. אומנם לרוב נהוג יותר לתת כלבלב בימיי הולדת של גילאים נמוכים יותר, אבל הכלבלב הספציפי הזה דווקה היה הרבה יותר מתאים ליומולדת 18. למעשה, אי אפשר ממש להכיל על רופרט את שם התואר "כלבלב" בלי לחוש בסטירה הקומית הבולטת. גם כשהוא היה גור, הוא היה מבעית למדי, ולא חמוד בכלל. כשקיבלתי אותו, האוזניים והזנב שלו היו חבושים, וחברי הקפידו לענוד לצווארו קולר עור עם דוקרנים מברזל, שהתאים לו מאוד. הוא היה מסוג הטיפוסים שהכאיבו מאוד לאימא שלהם בלידה, והעדיפו לינוק בעיקר דם ובנזין במקום חלב קר ורכרוכי. הוא היה בולדוג שחור זועם, עם שיניים שנראות כאילו שהן נועדו יותר כדאי להכאיב מאשר בשביל לטרוף, ועיניים שהזכירו לי תמיד את ראש המגדל ההוא משר הטבעות.- כאילו שלא מסתתר מאחוריהן שום דבר מלבד זעם טהור. בכל פעם שרופרט נכנס לחדר, הוא הפיץ מסביבו אווירת פחד ושנאה לכל עבר.
הם נתנו לי אותו בבית שלי, אחרי שחזרנו מהפאב. רובם כבר היו שיכורים מאוד, ואלה שלא, העמידו פנים שהם שיכורים מאוד. כשהתקדמנו לאורך הרחוב, הם דחפו כל הזמן אחד את השני, שרקו בחוסר חן לכל בחורה שעברה באזור, וצחקו כמו להקת צבואים…

עד גיל עשר בערך, ילדים לא ממש מבינים מה הולך סביבם, אבל יש להם עולם דימיון ראשוני וקסום. מגיל עשרים בערך, אנשים מתחילים להבין לאט לאט איך העולם באמת עובד, ולצבור אינטיליגנציה בוגרת. אבל בין גיל עשר לעשרים, אנשים נמצאים במדרון חלק של התדרדרות. מגיל עשר ועד גיל עשרים, אנשים נעשים באופן שיטתי ובהתמדה עיקשת- יותר ויותר מטומטמים.
לכן גיל שמונה עשרה הוא גיל נוראי במיוחד. זה בדיוק השלב שבו לא נשאר לאנשים כמעט כלום מהטוהר, הדמיון, והחשיבה הפתוחה שהיו להם בתור ילדים, ואין להם עוד טיפת הבנה של העולם הסובב אותם. זה הגיל שבוא יש לאשכים שליטה מלאה במוח, וקשה לך בכלל להסתכל על משהו בלי שיבער בך דחף לזיין אותו או לתקוף אותו. (שזה בסופו של דבר, פחות או יותר אותו הדחף).
שמונה עשרה זה הגיל שבו יש לך מספיק חברים אידיוטים שחושבים שכלב תוקפני וגדום זנב זה מגניב, כדאי שכל אחד מהם ישים איזה חמישים שקל, והם יקנו לך מפלצת קטנה כזאת, כדאי לחגוג את העובדה שעברו כמעט שתי עשורים מאז שנולדתה. ושמותר לך מעכשיו להשתכר, לזיין, ולהצביע בבחירות.

היה לי בית ריק באותו היום, אז כשחזרנו מהפאב מישהו הוציא ג'ונטים, ואז כל החבורה הצעירה הזאת בכלל הפכה לבלתי נסבלת. הדחף האינסנטיבי שהיה לי באותו הרגע, היה בעיקר לתקוף אותם, או לפחות לגרש אותם מהמרחב שלי. למזלי, לא שתיתי כל כך הרבה, אז הייתי עוד מסוגל להמיר את הזעם שלי, ולהפוך אותו לדיכאון ולשנאה עצמית. שגם ככה מאפיינים את ימי ההולדת שלי מאז גיל 15 בערך.
בסוף,- אחרי שאחד מהם הקיא לי על השטיח, הם החלו לדאדא החוצה.- מצחקקים ונשענים אחד על השני, כמו מרבה רגליים שחתכו לו את הראש.
נותרתי בחדר רק אני.- עם ריח של קיא, אלכוהול, עשן, זיעה, ודורדורנט, ועם רופרט.- ששכב באמצע החדר, ולעס בעצבנות את אחת החולצות האהובות עלי.

ליסה אפשטיין הייתה בחורה יפה. יפה מאוד. היא גם הייתה חכמה מאוד, ואני שנאתי אותה בכל רמך איבריי.
היא הייתה מסוג הבחורות שממשיכות לבוא עם קלמר מסודר וגדוש עפרונות צבעוניים גם בתיכון. היא מעולם לא החסירה יום לימודים, ומעולם לא איחרה לשיעור. החזה שלה התחיל להתפתח בכיתה ח', והתהווה סופית בכיתה י'. הוא היה מרשים מאוד. גם שאר הגוף שלה והפנים שלה היו אסטטיים להחריד. היא הייתה מסוג הבחורות שכל נער מתבגר לא רק ישמח לקחת לחדר השינה שלו, אלה גם לארוחת ערב עם המשפחה.
כשהמורה בכיתה שאל משהו, בכל נושא, ליסה תמיד ידעה את התשובה. בדיונים בשיעורים, כולם תמיד הסכימו איתה. היא הייתה קונפורמיסטיתמהסוג הקונפורמיסטי ביותר של קונפורמיסטים, ובכל פע שראיתי אותה היא גרמה לזיין שלי לעמוד, ועשתה לי חשק להקיא.
הייתה תקופה בכיתה יא', שישבתי מאחורי ליסה בכיתה, ובסוף אילצתי את עצמי לעבור מקום.- אפילו מראה הגב שלה כשהיא מתמתחת על הכיסא, היה בו די בשביל להציף מיד את המוח שלי בטסטוסטרון ולהאיץ לי את דופק הלב. הקול שלה היה נעים מאוד, והיא הייתה מעצבנת להחריד.- בכל פעם שהיא עמדה לידי, הרגשתי מיד איך כל הפגמים שלי מובלטים החוצה. בכל פעם שעשיתי משהוא לא נכון, היא תמיד תקנה אותי.- תמיד העירה, תמיד הסבירה בהיגיון ובפירוט- למה בדיוק היא צודקת, ולמה אתה טועה. ותמיד כולם הסכימו איתה.- כי היא באמת תמיד צדקה… היו לי שתי דחפים כמעט בלתי נשלטים כלפי ליסה אפשטיין.- לזיין אותה, ולהרוג אותה. (עדיף בסדר הזה).

יומיים לפני הבגרות האחרונה, עברתי ליד ליסה ברחוב כשהיא עשתה הליכה ספורטיבית. הייתי כהרגלי כפוף ומדוכדך.- לבשתי בגדים גדולים ומסריחים, וזקן מלוכלך ומבולגן עיטר את פניי. רופרט הלך לצידי והשליט את זעמו על האספלט. הייתי מהורהר, והחזה של ליסה שהופיע והתנוסס פתאום מולי, שלף אותי באגרסיביות ממחשבותיי. היא לבשה טי-שרט כתומה, ומכנסי ספורט קצרים, שחשפו את הירכיים הלבנות, החלקות, והמגרות עד כדאי כאב שלה. הפנים שלה היו מאופרות בטוב טעם, והכעיסה אותי העובדה שמאמץ ההליכה והזיעה לא מרחו את שכבת הצבע העדינה, אלה רק הוסיפה לה חן. היא אמרה לי שלום ידידותי, וחייכה חיוך קטן ומקצועי. עם הייתי קצת יותר אידיוט, הייתי נופל לפח ומאמין שהיא באמת שמחה לראות אותי.
רופרט גרגר בזעם, והזיל מעט ריר על הכביש. מלמלתי לה שלום בחזרה, וכבשתי את מבטי בנעליי כדאי שלא תשים לב שאני בוהה בה. אחרי שהיא עברה, השטח היה פנוי. הייתי כו מהופנט, עד שנעצרתי במקום. התחת שלה, שלמעשה יותר נכון לקרוא לו "ישבן", "טוסיק", או אפילו פשוט "וואו", התנוסס מולי, וזז מצד לצד בתנועות נשיות מושלמות, כמו פרי בשל שרק מחכה שיקטפו אותו.
זקפה הלכה והתהוותה במכנסיי.
ה"וואו" של ליסה הקפיץ קלות את המכנסונים הקצרצרים בכל צעד, וכאילו קרה לי לבוא אליו.- לקחת אותו לעצמי, ולעשות בו כרצוני החולני.
הזקפה גדלה, אז הסתרתי אותה בגומי של המכנסיים שלי. רופרט נהם. עצמתי את עיניי וניסיתי לחשוב על משהו לא מגרה, אך ללא הועיל.- כל מה שעלה בעיניי רוחי היה תמונות עירום של ליסה.- עושה כל מני דברים שגוררים אחריהם עונש מוות ברוב מדינות ערב. כשפקחתי שוב את עיניי, רופרט לא היה לידי. לא עברה שניה, ושמעתי זעקת כאב אסטטית ומגרה להחריד.
רצתי אל ליסה, והתחלתי לבעוט בכח בכלב שלי, שנעץ את שיניו ב"וואו" המופלא, וטלטל את ראשו במהירות מצד לצד. דם החל לפרוץ מעגנה של ליסה, ושלולית קטנה נוצרה על האספלט השחור. הכלב עזב רק כשהרגשתי את אחת הצלעות שלו נשברת. בינתיים התאסף כבר קהל קטן של אנשים מסביבי, ובטח מישהו הבחין בעובדה ששארית זקפה עוד בלטה ממכנסי. עם כמה שזה נשמע נורא- אני לא יודע באמת עד כמה כעסתי על רופרט. למעשה, חיוך קטן ומתועב בצבץ מתוך זקני למשמע גניחות הכאב של ליסה.
מישהו עזר לה לקום וללכת הביתה, מישהו אחר ניסה להבין ממנה מה קרה, ומישהו שלישי שאל אותי שוב ושוב אם רופרט מחוסן נגד כלבת? אבל אני רק המשכתי לבעוט כאחוז טירוף. בעצם, לא כאילו.- אני הייתי לחלוטין אחוז טירוף. גם כשרופרט בעצמו התחיל ליבב. גם כשהרגל שלי כבר כאבה, והרגשתי כאילו שהירך שלי עומדת לצאת מהמקום. המשכתי,- כמו מטוטלת שהצמידו אליה מנוע בנזין.- לא יכולתי להפסיק להזיז את הרגל שלי אחורה וקדימה.- פגעתי ברופרט שוב ושוב בקצב. בום. בום. בום. בום. בום. בום. בום. בום…
החיוך המתועב הזה עוד היה מרוח לי על הפנים. הראיה שלי היטשטשה, והקולות מסביבי התערבלו לכאוס שלאט לאט השתתק. הייתי אחוז טראנס…
בסוף מישהו הפריד אותי בכח מרופרט, וכשהפסקתי להתנשם, וחזרתי לשלוט בעצמי, שכבתי כבר במיטה בחדר שלי, ורופרט שכב אצל הווטרינר.
ליסה לא הגישה תלונה, אבל השתדלה מאז להתרחק ממני כמה שיותר.
כשרופרט חזר מהניתוח, עם קונוס על הצוואר, הוא ניגש אלי בהכנעה. חשבתי על זה שהתחת היפיפה של ליסה כבר לא יהיה כל כך מושלם. ליטפתי את ראשו של הכלב הנוראי. מהרגע הזה,- אני והוא נהפכנו לחברים בלתי ניתנים להפרדה.

את האמוק הזה שנכנסתי אליו אבחנו כהתקף פסיכוטי. המאבחן אמר לי, שזה לא קרה באשמתי. הקב"ן אמר לי שאני פטור משירות צבאי. לא הגשתי ערעור, ורק הבטתי בשלווה מעורערת על חברי לכיתה, שלבשו מדים, והמשיכו במסלולם הקונפורמיסטי הידוע מראש.
"שילכו" חשבתי לעצמי.- שילכו המטומטמים האלה שנלחמים מלחמות אגו מטופשות כדאי לזכות בחסדיהן של נקבות שופעות חזה.
שילכו השיכורים האלה,- המאבדים את עצמם לדעת בפאבים עמוסי אדם, הנמרחים ונשענים בצפיפות אחד על כתפי השני, כשרגליהם כבר לא יודעות איך להחזיק את הגוף שלהם.
שתלך ליסה היפיפיה המחורבנת הזאת, עם כל העפרונות הצבעוניים המסודרים שלה. שילכו היא וכל החברות המצחקקות שלה עם הפנים עמוסות האיפור שלהן.
שילכו הבנים ויטלו רובים גדולים.- שיהרגו אחד את השני בפיצוצי הטסטוסטרון שלהם.
שילכו הבנות ויהיו פקידות,- שיקברו תחת מסמכים, סיכות ביטחון ומרקרים.- שילכו וילדו את הילדים המפונקים של המפקדים הנרקיסיסטים שלהן.
שילכו כולם להזדיין…

אני עצמי נשארתי לגור עם ההורים.
גם רופרט הורחק מעל החברה.- הוטל עלי לקשור אותו בשלשלות, ולטייל איתו רק כשהוא מוחזק היטב ברצועה.
היו לנו חיים שקטים למדי.- טיול אחד בבוקר, וטיול אחד בערב. הרחובות של הישוב היו תמיד שוממים.- כאילו שהגיע סוף העולם, ורק אני נותרתי מאחור.
רק בסופי השבוע היו חברי לכיתה חוזרים עם המדים והנשק, ועם מבט עייף אך גאה נסוך על עיניהם ההולכות ומתבגרות.
את ליסה ראיתי עוד פעם אחת מאז האירוע,- היא עדיין קצת צלעה, וזה היה בולט במיוחד כשהיא הגבירה את קצב ההליכה- כמו שהיא עשתה כשהיא עברה ליידי. מלמלתי לעברה שלום מבויש, והיא הרכינה את ראשה והשיבה לי מלמול משלה.- מפוחד.
רופרט השתחרר פעמיים מהשלשלות שלו.- פעם אחת הוא נשך את הבת הקטנה של השכנים, ופעם אחת איזה ילד שלמד כמה שכבות מתחתיי. בשתי הפעמים הוגשו תלונות, אבל אני סירבתי להיפרד מהכלב.- מאז אותו אירוע מתועב ורווי דם, נוצר ביני ובינו קשר שאי היה אפשר לנתק. הייתי מאכיל אותו, מטייל איתו, משלם קנסות ופיצויים, ורק שלא ייקחו ממני את המפלצת קצוצת הזנב הזאת.

עבדתי קצת בגינות של אנשים בישוב שלי.- טאטאתי עלים, וגזמתי שיחים, וכל מני דברים כאלה שתמיד רואים בסרטים שנותנים למפגרים ולמשוגעים לעשות במוסדות שלהם בתור טרפיה.
למען האמת, גם בכלל לא הייתה הרבה עבודה. אם באמת לדבר בכנות,- רוב הזמן ישבתי מול הטלוויזיה, אכלתי צ'יפס עם מיונז, ותהיתי אם יש עוגה במקרר?…
מאז אותו אירוע עקוב דם של פורקן,- הלך הזעם שלי ושכח.- נהייתי רגוע יותר, והשנאה שלי כלפיי אנשים, הלכה והתעצבה מחדש לצורתה של שנאה עצמית. לא אחת שכבתי בלילות גשומים על המזרון הגדול והרך שלי תחת שמיכת הפוף, וריחמתי על חברי לכיתה, מטומטמים ככל שיהיו, שבטח זוחלים עכשיו בבוץ. לא אחת עלו בי ייסורי מצפון, ורחמים כלפי ליסה, שהליכתה הנשית המושלמת עוותה. אפילו כתבתי לה מכתב התנצלות ארוך ומיוסר, שעליו היא השיבה לי בפתק קטן שבו היה כתוב, ממש כמו שאמר לי המאבחן הפסיכיאטרי- "זה בסדר, זה לא היה באשמתך".
הייתי מלא ייסורי מצפון. אבל לא יכולתי בשום פנים ואופן להיפרד מרופרט, שנותר תוקפני ומרייר כתמיד.

הלקוחה האהובה עלי בעבודות הגינון הייתה מרים.- זקנה אלמנה שגרה בבית ישן ומתפורר בקצה הרחוב. לא הייתה אצלה הרבה עבודה.- רק לכסח את יער הקוצים שצמח לה מסביב לבית מדי חודש. אבל היא נתחבבה עלי מאוד, ובכל פעם שלא היה משהו מעניין בטלוויזיה, או שהיה נגמר המיונז, הייתי הולך לשבת אצלה, ולשתות תה צמחים חם ונעים.
מרים הייתה מוכרת כזקנה חביבה, אבל היא לא הרבתה לצאת מהבית, ולא התרועעה עם אנשים. אהבה אחת יחידה נותרה לה בעולם הזה, והאהבה הזאת לבשה צורה בדמות חתול ידידותי להחריד בשם "פליקס", שעיניו היו כחולות, ופרוותו הייתה סגולה. כן,- סגולה. אף אחד לא עשה מזה עניין, פשוט כי אף אחד לא ידע מזה. מרים שמרה ל פליקס בתוך הבית מאז שהיה גור. היא סיפרה לי שבעלה המנוח נתן לה אותו כמתנה ליום הנישואים שלהם, שנה אחת לפני שנפח את נשמתו… בכל פעם שנכנסתי אל הבית הישן, הקומקום באורך פלא תמיד בדיוק רתח, ופליקס היה ניגש אלי ומברך אותי לשלום בחיכוך ראש חתולי. הוא מעולם לא שלף ציפורניים או חשף שיניים, וכשעצם את עפעפיו הסגולים בשלווה חתולית, נדמה היה שחיוך קטן וחסר דאגות מתנוסס תחת שפמו. אני לא חושב שמעולם הכרתי מקום יותר ביתי ומזמין מאשר הבית של מרים האלמנה. למעשה, אני חושב שאולי זה המקום היחיד אי-פעם, שבאמת הרגשתי בוא רצוי…
כשהייתי יושב בכורסה העמוקה עם כוס תה רותח, ופליקס היה מתנמנם בחיכי, הגרגור שלו היה זורם מגופו אל גופי, ומשרה בי שלווה שלמה. שום דבר לא היה לחוץ כשהייתי בביתה של מרים. כשהחתול הסגול היה משרה עלי את קסמו, לשום דבר לא היה מספיק כח בשביל להכעיס אותי.
סיפרתי למרים על הכעס שבער בי כלפי הסובבים אותי. סיפרתי לה על השנאה שלי כלפי עצמי, והקשבתה עזרה לי להתאושש.
הרגשתי איך שאני הולך ומשלים עם העולם.- העבודה בגינות נהייתה לי קשה פחות, ומספקת יותר, ובסופי שבוע הלכתי מדי פעם לשתות בירה או שתיים עם חברי לכיתה. אני חושב שמדי פעם, הצלחתי אפילו ליהנות.
התחלתי להרגיש באמת, שאני הולך ומבריא.
לא יכולתי לדעת, שלמעשה אני לא עושה דבר מלבד לקבור חלקים ממני.- לקשור אותם בשלשלות ברזל כבדות וגדולות אל מעמקי נפשי…

הכל נהרס ביום חמישי.
כבר בתחילת טיול הערב עם רופרט נתקלתי בליסה. היא מלמלה את ה"שלום" המפוחד שלה כהרגלה, ומראה הליכתה הפגומה השרתה עליי עצבות.
כנראה בגלל זה לא הייתי מרוכז.
לצידי עברה מכונית או שתיים, ורופרט לא נבח עלייהם כהרגלו. נעצרתי ליד הבית של מרים, והבחנתי במשהו שלא היה כשורה.- החלון היה פתוח. "פליקס עלול לצאת", חשבתי לעצמי. במבט שני על הכביש, נוכחתי לגלות שפליקס כנראה גילה את הפרצה עוד לפני. הוא זיהה אותי, וניגש לחכך את ראשו ברגלי. "פליקס", לחשתי לו.- "מה אתה עושה כאן חתלתולון? מרים שחכה את החלון פתוח?" שאלתי, וליטפתי אותו בחיבה לאורך גבו. החתול השיב לי בגרגור מתרפק, ואז בזעקת כאב איומה.
הבטתי אחוז אימה בצורתו של פליקס ההולכת ומתעוותת, ואחזתי בחוזקה בעורפו.- כאילו שיש בכך בכדאי לשמור ולהגן עליו.
למעשה, במחשבה נוראית ואיומה שעברה לי לאחר מכן בראשי, הבנתי שאחיזת הגוננות הזאת בעורפו של החתול הסגול, מנעה ממנו לברוח מהמלתעות.
השיניים של רופרט היו נעוצות בבטן של החתול, והוא ניער את ראשו בכעס ובהנאה מצד לצד. הפרווה הקסומה הוחתמה באדום, ארבעת הרגליים העדינות נתעוותו בייסורים, ותחולתו של פליקס הושלכה כמו זבל לכל עבר.
המפלצת שלי לא הפסיקה לתלוש ולנער את גופו של המלאך גם אחרי שהאור בעינו כבה. היד שלי לא עזבה את העורף גם כשרוב החתול כבר לא היה מחובר אליו…
הפעם לא היו בי הכוחות לבעוט. הפעם לא היו בי הכוחות להילחם.
בשעת שגעונו,- נשך רופרט גם את פרק היד שלי, ודמי התערבב עם דמו של החתול המרוטש…
החלק המזוויע ביותר בתרחיש הזה,- מה שלמעשה גרם לי להתחיל לבכות, היה צמרמורת שחלפה בגופי.- מכפות הרגליים ועד קצה הראש. זאת לא הייתה צמרמורת של פחד, וגם לא של חלחלה.
זאת הייתה צמרמורת של התרגשות. צמרמורת של הנאה.
שניה אחת לפני שהעיניים שלי החלו לנזול למעטה, הרגשתי איך חיוך קטן ומתועב מתגנב לרגע אל פני. הזעם והשנאה הם עיוורים, והורסים כל מה שעומד בדרכם. הם ממכרים, ושולטים בקורבן שלהם כמו עלוקות ענקיות על קרום המוח. בסופו של דבר- הם הורסים גם את הדברים שאתה אוהב. בסוף הם פוגעים, גם בדברים ובאנשים שהכי חשובים לך…

הכלב שעליו הגנתי ושמרתי בכזאת עיקשות, הביט בי וחייך. אני יודע שהוא כלב, ושהפיזיולוגיה של הכלבים כעיקרון לא מאפשרת להם לחייך, אבל אני משוכנע במאה אחוז שהוא לא סתם התנשם,- אלה ממש חייך.- חיוך שכולו סיפוק. הוא הסתכל לי ישר בעיניים בלי חשש, קשקש בגדם הזנב שלו, וחייך חיוך מתועב לחלוטין, שכל כולו סיפוק.
הפעם לא נסחפתי. לא היה בי עוד כעס.
הייתי כולי עצבות וייאוש.
קרסתי.

התמוטטתי על ברכי. הרגשתי איך ללא שליטה, ידי הימנית מרפה מהרצועה ומשחררת את המפלצת לחופשי, בעוד שידי השמאלית הלבינה מעוצמת ההיאחזות הנואשת בעורף הפרוותי שכו אהבתי. רופרט רץ לדרכו, ולא היה אכפת לי יותר לאן.- לא יכולתי יותר לשלוט בו ולהתמודד עם הנזק שהוא יצר סביבו.
טמנתי את מבטי בערימה הדביקה, שהייתה כעט חסרת רוח חיים.
בכיתי. בכיתי, ובכיתי, ובכיתי, ובכיתי, ובכיתי.
נזלת התגנבה מפתחיי נחיריי, ויבבה דקה הזדחלה מבין שפתיי הרועדות. כהוזה הבטתי בידי השמאלית הקמוצה, שהרימה את הגוף המעונה. חוט השדרה השתלשל מתחת לצאוור, ועליו ניתלו בערך שתי החצאים התלושים של הבטן. איבר כלשהו החליק מבפנים וניתח בקל חבטה רטובה על הכביש.
"מה אגיד למרים?" חשבתי. "איך אסביר לה את זה?
איך אסביר את זה לעצמי?"
הבעת סבל הייתה נסוכה על פני המלאך הסגולים. קירבתי אותם אל פני, ונשקתי להם. פליקס הוחתם בדמעות, ואני הוחתמתי בדם.
אני הוחתמתי בדם.

אני הוחתמתי בדם.
אני הוחתמתי בדם.