שוב פעם אני נטוש.

והעיניים שלי נעצמות למחצה,
ואני בוהה בכלום, בריק שיש בחלק הנגדי מול העיניים שלי.
ואני מסתכל חסר אונים בשעון, אפילו שאין סיבה רצינית.
וככה אני פשוט עושה כלום.
מכופף כמו כלנית בחורף, בברד, כאשר הוא מוטך בה באופן חסר רחמים לחלוטין.
כאבים של כדורי השלג הקטנים פוגעים בעורפי, ואני מתכופף עוד יותר, מביט ברגליים שלי שעדיין איתי. למרות הציפיות, הן לא איכזבו אותי, אז למה דווקא הוא כן?
ואני שוב פעם מרים את מבטי, ואז נזכר שלהרים יעזור כמו להוריד, וקל לי הרבה יותר להשפיל אותו מחדש.
הבהייה דרך החלון, כמו כלב שמריח ריח של אדם חשוד, בקפיצה ובניתור על כל רחש, רק גורמת לי לעוגמת נפש מחודשת, ואני לובש מחדש את מדי הכלנית, שהספיקו ליפול בזמן הקפיצה שלי.
לעזאזל. שוב פעם אני נטוש.