"שושלת המוות"- יורשת(קטע קצר)

אז ככה קראתי את הפרקים שכתבתי עד עכשיו הגעתי למסכנה שאני לא מתארת מספיק את הדמויות, זה קורה לי בדרך כלל שהסיפור כתוב בגוף שלישי ויש לי הרבה דמויות להציג אז לכן החלטתי לכתוב מן קטע קצר כזה על כל דמות כדי שתכירו אותם יותר טוב- הקטעים יכתבו על על הדמויות שנתנו בהרשמה. הקטע הזה יהיה על ארטמיס ואחריו יהיה על נואר ואז על הדמויות שאתם נתתם בסדר שהם נרשמו אני מקווה שזה יעזור לכם להבין קצת מה הולך ויעביר לכם את הזמן עד שאני יכתוב פרק חדש ^^

יורשת-

צעקות נשמעו מחדר לידה קטן בבית החולים, אפילו קסם חזק ביותר לא יכול לשכך לגמרי כאבים איומים של צירי לידה.
מיראנה מיינרד לא חשבה שתחווה כאבים חזקים יותר מאלה שחוותה כאשר ילדה את בנה הבכור אבל הופתעה לגלות שהדבר אפשרי.
לאחר כמעט שתיים- עשרה שעות של מאבק בעצמה נשמע קול הבכי הראשון של ונשימת רווחה נפלטה מפי כל הנוכחים בחדר.
"זו ילדה!" קראה אחת המיילדות באושר, היא התכוונה להניח את התינוקת על חזה של אימה אך צליל חד חזה את האוויר בחדר לשנים.
המוניטור, הוא הפסיק לצפצף. מיראנה מיינרד איבדה את הכרתה מיד כששחררה את התינוקת אל אוויר העולם ולאחר שעה שלמה של ניסיונות החייאה נקבע מותה.
***

בבניין גדול ומלא חדרים ישבה ילדה בת חמש על שטיח עבה ובכתה. היא רצתה את אימה, אבל אימה לא יכלה להגיע. היא רצתה את אביה, אבל אביה היה עסוק.
לפתע הגיח מעבר לפינה ילד בן שבע, שיערו היה בלונדיני וגובו רזה ועיניו היו שחורות ועל שפתיו נמתח חיוך חמים.
"למה את בוכה, ארטמיס?" שאלה אחיה הגדול והתקרב עליה, הוא הניח את ידו על כתפה והיא הרימה את מבטה העצוב אליו.
"רבתי היום עם טיילור," התחילה לומר ומשכה באפה. "היא אמרה שאימא שלה אמרה שאימא שלנו מתה רק בגללי, זה לא נכון, נכון?" שאלה, עיניה גדולות וכחולות ונעוצות באחיה הגדול, מבקשות שיסטור את הדברים.
"זה לא נכון," התחיל נואר לומר בשקט. "אבא אמר שאימא הייתה מלאכית," התחיל לספר לאחותו את מה שאביו סיפר לו לאחר מותה של אימם. "הוא אמר שהיא ירדה ישר מגן עדן כדי להביא לו שני מתנות, זאת הייתה המשימה שלה ולאחר שהיא השלימה אותה היא הייתה צריכה לחזור לגן עדן." סיים נואר וחייך אל אחותו.
"ומה היו המתונות שקיבל אבא מהמלאכית?" שאלה ארטמיס, היא כבר לא בכתה וניגבה את הדמעות מעיניה בעזרת שרוול חולצתה.
"המתנות הם אני ואת." חייך נואר וחיבק את אחותו הקטנה באהבה.
***

ארטמיס פסעה במסדרון בית הספר הריק.
השעה הייתה שעת אחר צהריים מוקדמת והיא נשארה בבית הספר עד מאוחר משום שהייתה צריכה לסיים את הפרויקט שלה לשיעור על איכות ושימור הסביבה. היא לא יכלה לסיים אותו אתמול בגלל שאביה בדיוק בישר לה ולאחריה שהיא זו שהולכת לרשת את מקומו בתור ראש המשפחה ולא אחיה.
התרגשות ופחד התערבלו בביטנה מעצם המחשבה שיום יבוא והיא תנהיג את המשפחה, תהיה אחראית על כל שושלת המוות.
אבל נחמה אחת הייתה ביום הזה, החבר שלה, בן אדם נראה ביותר בשם דניאל היל, חיכה לה ממש מחוץ לבית הספר, ליד אולם ההתעמלות הישן.
מאז שראתה אותו לראשונה בבית הספר היסודי הוא מצא חן בעיניה, היה משהו בהתנהגות שלו, כל כך הרבה ביטחון, שפשוט היפנט אותה אליו. כל זה השתנה כאשר הוא הזמין אותה להיות בת הזוג שלו בנשף פתיחת השנה של כיתות י' כבר שלושה חודשים הם ביחד והיא הרגישה בעננים.
חיוך התפשט על שפתיה כשחשבה על הנשיקה הראשונה שלהם והיא שמחה כל כך על כך שלא היה איש מלבדה במסדרונות.
היא יצאה מהדלת האחורית של בית הספר והתקדמה לכיוון אולם ההתעמלות כשלפתע שמע משהו. זה היה קולו של דניאל, "אל תדאגי אין פה אף אחד," קולו היה שקט, אבל שנים של אימונים לימדו את ארטמיס להקשיב גם לקולות השקטים ביותר.
"אז מה אתה עושה פה?" נישמע קול בלתי מוכר ונשי. ארטמיס קפאה במקומה.
"סתם עברתי בסביבה." היא ממש יכלה לשמוע את החיוך בקולו של דניאל.
"ומה עם החברה הקטנה הזאת שלך?" שאל הקול הנשי.
"אל תדאגי בכל מקרה התכוונתי לסיים את זה."
דממה. דממה מחרישת אוזניים.
ארטמיס עמדה קפואה והדבר היחיד ששמעה היה את הדם שגועש בעורקי אוזניה.
לאחר זמן מה היא כבר יכלה לזוז, הדבר הראשון שעשתה היה להתקשר לג'ס ולבקש שתבוא לאסוף אותה, ג'ס היא היחידה שתבין שמשהו קרה ולא תנסה לשאול יותר מידי שאלות.