שותקת – תסריט סיפור המלא
קריין: "זאת מור. מה אני יודע על מור? היא חכמה, מצחיקה ו… שותקת"
-צלצול-
מור קמה, ואליה נגשה חבורת בנות. "התשובות" אמרה ראש החבורה, לי. מור הגישה להן ערמת דפים שעל כל אחד מהם התנוססה כותרת שם של מרצוע, "חשבון", "ספרות", "היסטוריה", "תנך" וכדומה.
"בואי לי, אנחנו מבזבזות זמן בלבהות בלא כלום" אמרה שני, אחת מהחבורה, שהייתה מין סגנית של לי. כל החבורה צחקה, גם לי. "אזלמה אנחנו מחכות?" שאלה לי, מדרבנת את הבנות ללכת משם. אחרי שנעלמו וצחקוקיהם המלגלגים נשמעו רחוקים, מור ברחה מהכיתה לכיון השירותים. עיניה היו מטושטשות מדמעות, והיא נתקלה בילד מהשכבה ששמו דן. משקפייה עפו, ודן החזיר לה אותן. "תסתכלי לאן את הולכת!" אמר בטיפה כעס. מור הרכיבה את משקפייה, ממלמת "כן.. ותודה" היא המשיכה לברוח. היא נכנסה לאחד התאים, והדמעות פרצו מעיניה הירוקות של מור.
"אוף! החבורה של לי כל כך מגעילה כלפיי מור!" אמרה דנה, מלאת כעס.
"נכון. זה חייב להפסק!" קבעה אחותה התאומה של דנה, אנה. "אבל אני לא מבינה, למה היא מקשיבה להן?"
"אולי הן מאיימות עליה" הציעה דנה.
"אול-" פתחה אנה, אבל קולה נקטע למשמע היבבה החלושה מכיוון התא הימני ביותר.
"מור?" שאלה דנה, פותחת אט-אט את הדלת.
היא הביטה במור, שישבה על האסלה, בוכה, הדמעות שוטפות את פניה.
"היי מור. מה קרה?" שאלה אנה בקול עדין, משתדלת לא להבהיל את מור.
"מה אתן רוצות?" שאלה מור את התאומות. כולם היו לצד לי, ולמור לא היה כח להצקות.
"זה בסדר" אמרה דנה, כאילו קוראת את מחשבותיה של מור, "אנחנו רוצות בטובתך".
"זה שוב לי והחבורה שלה?" הוסיפה דנה בדאגה, מביטה בפניה הרטובות של מור.
"למה את נותנת להן תשובות לשיעורי בית, סיכוים למבחנים, את הארוחת 10 שלך…?" מתפרצת אנה בשאלה שעניינה אותה זמן רב.
"אנה!" מטיחה בה דנה. "תרגעי קצת!"
"זה בסדר" מלמלה מור. "אני אספר"
דנה ואנה התיישבו מולה, על רצפת השירותים.
"אז ככה. לי היא בת דודה של-" פתחה מור, ודנה ואנה התפרצו לדבריה בקולות פליאה ו"מסכנה!".
היא חיכתה שירגעו.
"יום אחד שהייתה אצלי" אמרה מור, מנגבת את עיניה הדומעות ומנסה לגרום לקולה להיות ברור. "מצאה את ה…" היא עצרה. היא התביישה לספר. "את היומן שלי" אמרה במהרה, מנסה שלא יבינו. "והיא מאיימת שאם אני לא אתן לה שיעורים, סיכומים וכו' היא תגלה את הסודות שביומן, ותחלק עותקים. באמת יש לה כמה. היא צילמה את היומן שלי…" הדמעות של מור שבו. "נמאס לי להכנע, אבל אני מפחדת…" היא הוסיפה, בוכה.
דנה ואנה הביטו בה, אובדות עצות.
"תקראי ליועצת" לחשה אנה לדנה, ודנה קמה ורצה משם.
"חכי! לא! אסור לי לספר! אל תקראי לאף אחד!" קראה אחריה מור, רועדת לגמרי. היא רצתה לקום ולעצור את דנה, אבל החליטה שמוטב שייגמר העניין. הרי אם לא יידעו מזה, היא תתקע לנצח משרתת של לי.
היועצת הגיעה לשם, שדנה גוררת אותה.
"מה קרה?" שאלה היועמת בדאגה שראתה את עיניה הנפוחות והדומעות של מור.
"מכירה את לי?" שאלה דנה. "ודאי!" אמרה, "תלמידה מצוינת, לא?"
"הו, לא! ממש לא! זו מור התלמידה המדהימה. לי וחבורתה מאיימות על מור ומאלצות אותה לתת להן סיכומים ושיעורים. לי בת דודה של מור, והיא מצאה את היומן של מור ו-" שטף דיבורה של אנה נקטע למראה היועצת שמסובבת גבה ומתחילה ללכת. "גברתי!" אומרת דנה בפליאה. "את לא עושה כלום לגבי זה?". היועצת הסתובבה, "אני הולכת לדבר עם לי!".
מור בכתה עוד יותר. "אבל אסור לי לגלות ו… ולי תהרוג אותי! תביך אותי, ליתר דיוק ו… הו בבקשה ממך!" בכתה מור. "אל תדברי איתה!".
"אל תדאגי" אמרה היועצת, מנסה לנחם את מור. "יהיה בסדר". יא סובבה את גבה והחלה ללכת משם, מור, דנה ואנה אחריה.
לי וחבורתה ישבו ליד הבמה, שבה הופיעו החוגים במרכז הקרוב.
"מי מכן זו לי?" שאלה היועצת.
"אני" אמרה לי, מרימה את ידה.
"מדוע מור, בת-דודתך ישבה בוכייה בשירותים?"
לי הייתה מבוהלת. אף תלמיד בבית הספר הזה מלבדה ומלבד לי לא ידע על קרבת הדם בינהן. חברותיה לחשו לה "מה?" ו"למה לא סיפרת?" וגם "בוגדת!" ו"אין פלא שהיא נתנה לנו את הכל… היא לא פחדה מאיתנו! את ביקשת ממנה".
"בטח נשברו לה המשקפיים" אמרה לי, מפסיקה את הלחשושים שהקיפו אותה.
"לא נראה לי. ראיתי אותם"
מורהייתה שם, מאחורי עץ, מנגבת את הדמעות…
"טוב אז בט-"
"איך השתפרו לך לפתע הציונים כל-כך?" שינתה היועצת את הנושא.
"מור עוזרת לי..?" אמרה לי, חצי שואלת חצי קובעת.
"לא נראה לי. את סוחטת אותה, לי!"
לי קפצה על הבמה וצרחה, "היי כולם! עותקים של היומן של מור בחינם!"
לי לקחה את השקיות שלידה, ויחד עם חבורתה החלה להעיף מחברות צבעוניות, שעל כל אחת מתנוססת הכותרת "היומן של מור! אישי! ללא לגעת! כל הקורא יענש!". כולם תפסו אותם והחלו לקרוא, מתפקעים מצחוק, או מלגלגים עליה. "הוא בחיים לא יאהב אותה!" ו"בחיי! איך היא נעלבת מכלום!"
מור בכתה, מתמוטטת.
"מה עשיתי…?" מלמלה היועצת.
-הסוף-
תגובות (1)
מסקנה: יועצות זה דבר מחורבן.
היועצת בבית ספר שלי חשבה שרציתי לקפוץ מהחלון ושחברה שלי הייתה צריכה לשכנע אותי במשך שעתיים לא לעשות את זה.
מה שבאמת קרה: הייתי מדוכאת אז דיברתי עם חברה בטלפון ושמענו שירים של הלהקה האהובה עלינו במשך רבע שעה.
יועצות זה חרא.
הייתי צריכה ללכת לפסיכולוג בגלל היועצת הזו ולהפסיד יום לימודים של שישי וגם פעילות כיפית בשעתיים הראשונות של בית ספר.
איזה חרא של יועצת.
בכל פעם שאני רואה אותה והיא לא רואה אותי אני עושה לה אצבע שלישית.
אני והחברה שלי.