שחור

הרחובות רטובים והם מלאי שיירות אדם המתרוצצים כה וכה כבכוורת דבורים בעוד גשם זלעפות מכה בהם ומוסיף בוהק רטוב לקצה מטריותם ויהלומים קטנטנים לכובעיהם הצמריריים.
אני עומד שם, מביט ונותן לנתחי הגשם להכות בי כרצונם, שיכו.
שיכו עוד ועוד ושלעולם לא יגמרו.
עכשיו אני גם נותן למכותם מענה מישלי כשדמעות זכוכית קטנות מטפטפות מעיני ומכות בחוזק בריצפה. אבל כמובן בשונה מהגשם השוטף שגורם לאנשי הרחוב להמלט כמעט בבהלה לכוכיהם גשם הזכוכית שלי רק מכה בזעם ובייאוש במדרכה שחורהונעלם בנחילי המים שזורמים לעבר הביוב. 
וככה אני עומד לי מידי פעם מקבל מכה ממיזוודתו של איש עסקים חולף שרק מנסה להימלט מהגשם במהירות או כאב עמום בכתפי כששוטר שחור חצי צועד חצי מחליק על המדרכה. אבל שיכו.
שיכו עוד ועוד ושלעולם לא יגמרו.
אישה שעוברת על פני נפנית לעברי במבט מודאג וגשם הזכוכית שלי נותן מנוחה קלה למדרכה השחורה. אבל היא רק שואלת בדחיפות מה השעה אוטומטית אני מביט לעבר זרועי השמאלית ואז אני נזכר שמיהרתי לעזוב, וששמתי את השעון על מדף המתכת ליפני שניכסתי למקלחת.
וכמו שהיא באה כך היא הולכת כשמבט טרוד על פניה ומשאירה אותי עם מחשבות טורדניות עוד יותר שמכות בי- בבהירות יתר על רקע הרחוב המושחר. אבל שיכו.
שיכו עוד ועוד ושלעולם לא יגמרו.
אני עומד שם וצופה , גשם הזכוכית שלי חזר להכות במדרכה ולהיעלם בין הנחלים שנשפכים במורד הרחוב.
ואת האמת, לאף אחד לא אכפת אפילו לא למדרכה שדמעות הזכוכית שלי מתנפצות לאורכה.שיכו. 
שיכו עוד ועוד ושלעולם לא יגמרו

—
 
l