שלד עפר

אני נשמה ללא גוף.
קול.
ריק.
שוכב במעמקי אדמה ועפר של אומה שקמה ונפלה, מרגיש את האיפריה הנבנית מעלי שרדי העולם שהכרתי.
כמה זמן אני כבר פה? שנה? עשור? כמה מאות?
נצח זה הרבה זמן שאין למה לחכות. חייתי חיים מלאים של אדם שהיה לו הכל שהפך לאישיות מרירה של רוצח.
ריקודים.
אני חש את הנשמות המעונות של החוגגים הרוקדים מעל קבר עמי. האם הם חוגגים בשבילי? האם הם הכירו במעשי המרשימים מימי גדולתי הרחוקים הרודפים ותוקפים אותי במרירות עזה כל שנייה? יממה? שנה? תחושת הזמן אבדה כאילו מעולם לא הייתה.
איך נכנעים לאובדנות בעולם חסר תחושה, עולם שאין בו חיים ומתים, עולם שבו תקווה היא שוות ערך ליצור מיתולוגי.
חרטה היא שקר הממלא את התודעה הריקה של אנשים חלשים. את האימפריה שלי בניתי, ועם קריסתה קרסתי גם אני.
אור.
אני רואה נקודות של אור מרצדות אל מול עיני אבל נזכר שעיני התמוססו לתוך הריק שאני קורא לו מציאות כבר לפני זמן רב. האור חם כל כך, הוא רך ומלטף. צעד ועוד צעד קרוב יותר להרגשת ממשיות.
נפילה.
דממה.
ריק.