שלום, אני אחרת. נעים מאד

דמיינו שבראשכם יש אגם. ובתוכו כל המחשבות הרעות שלכם. ואתם פוחדים לטבוע בתוכו, כי אז תהיו בחרדה. ואתם עוברים ליד האגם בעדינות, לא לדרוך על איזה סלע שיכריע את גורלכם.
אתם פתאום נדהמים ועוצרים. רואים אנשים באגם, שקוראים לעזרה. אתם עוברים מעל פניהם במהירות, לא לטבוע גם. ועיניכם מכוונות רק על ילדה אחת, ממש קטנה. מה היא עושה שם? גם חייה הקצרים הספיקו לחטוף מכות ופרעוניות שונות? אתם רוצים רק לעזור לה, לילדה הקטנה שאינה צורחת שם וצווחת את נשמתה הרכה. אתם ממהרים לתפוס קנה סוף ולמשוך אותה מן האגם המבעבע באנשים. אתם כמובן רואים עוד אנשים באגם, שמביטים בכם וכאילו נשרפים במדורה, אך לא אכפת לכם. רק מהילדה הקטנה שלא הספיקה לחיות עדיין את החיים.
ואתם מושכים ומושכים בלי הפסקה ומצליחים להוציא את הילדה הקטנה.
"היי את בסדר?", אתם שואלים אותה בחיוך, אך היא לא עונה, כאילו לא הבינה מה שאלתם.
"את מבינה אותי?", אתם שואלים בפנים מעוותות. אך הילדה הקטנה לא עונה.
היא לבושה יפה, בשמלה אדומה ונעליים שחורות. שערה השחור הקצר קלוע בשתי צמות קטנות שנחות על כתפיה העגולות. עורה מאד לבן וחלק ועיניה שחורות כחושך האגם.
"איך קוראים לך?", אתם מנסים לעשות זאת בתנועות.
"אני?", שואלת הילדה.
אתם שמחים שהיא הבינה אותכם. "כן, איך קוראים לך?", אתם מחייכים.
"אה,,," ממלמלת הילדה, "אני אחרת, נעים מאד."