שמנת מתוקה

היא תמיד הייתה יושבת בהפסקה בקצה הכיתה,לבד,עם ספר ביד. רציתי לשאול אותה כיצד מצליחה להתרכז ברעש הזה. אך חששתי.
מעולם לא שמעתי אותה מדברת,או מביעה את דעתה בציבור. תמיד על פנייה התנוסס חיוך מבויש. אולי זאת הסיבה שכל כך הייתי מסוקרן? אבל אני בטוח שאני היחיד. חברי היו לועגים,
היא הייתה שותקת למשמע העלבונות שנורו אליה,היא לא הייתה בוכה, גם לא הייתה מחזירה.
היא הייתה שונה במראה משאר הבנות. אינה תואמת לתפאורה, כמו תייר בארץ זרה, חייזר שהתרסק לכוכב אחר, כאילו והסביבה הייתה חולצה שקטנה עלייה בכמה מידות. אך איני הבנתי מדוע הייתי כה מסוקרן. יום אחד בדרך למגרש הספורט הבחנתי בה. היא ישבה מאחורי עץ אשוח הרחב, עצמה את עיינה,בכתה ומילמלה: "אלוהים,אני יודעת שאתה מקשיב לתפילתי,עזור לי כי קשה לי. עזור לי להראות לאנשים שגם אני שווה. שמראה אינו קובע את האדם." זעתי במקומי,עלי השלכת שרישרשו הסגירו אותי. היא פקחה את עיינה,וראתה אותי. באותו הרגע רציתי לברוח כמה שיותר מהר. במקום זה ניגשתי אליה,והושטתי לה ממחטה. היא הביטה בי בענייה הירוקות הגדולות,ולקחה אותה. התיישבתי לידה,ורשמתי על ממחטה נוספת "מעניין→שונה←מיוחד." זאת הייתה הפעם הראשונה שיצרתי איתה איזה שהוא קשר. גם אם לא ממש דיברנו. לאחר מספר דקות,לקחתי ממחטה נוספת ורשמתי עליה "להת'" קמתי,והלכתי משם. ביום למחרת היא הפסיקה להגיע, ונעלמו עקבותיה .
כשעלינו לתיכון הגיעה משהי חדשה. היא הייתה יפייפה אמתית. דמות ממחזה אחר לגמרי.
כל העניים נשואות אליה. עניים קנאיות,עניים סקרניות,עניים תאוותניות. היא חייכה לעצמה,והתיישבה במקום פנוי שהיה בקצה הכיתה.
העפתי מבט אחורנית,והבטתי בפנייה. היא נראתה לי כל כך מוכרת. בהפסקה ישבה לבדה,וקראה ספר. הבטתי בה מספר דקות,היא הרימה אלי את מבטה וחייכה אלי חיוך ענק .
את החיוך הזה מעולם לא שכחתי. החזרתי אליה באותו חיוך,והיא חזרה אל הספר שלה.
בשיעורים הראתה נוכחות מלאה, ובקיעות בכל המקצועות. לעומת שאר הבנות,שלדעתן משום מה חוכמה אינה ממש מושכת. ככל שהתבגרו, קולן הפך לצפצפני וילדותי יותר. אבל קולה הביע עוצמה,וביטחון עצמי.

הייתי בדרכי למגרש הספורט,והבחנתי בדמות מוכרת יושבת מאחורי עץ האשוח הרחב.
היא ישבה שם,וקראה ספר. כמו תמיד.
היא הסתובבה,והרימה את ראשה אלי. היא הביטה בי בעיינה הירוקות. התיישבתי לידה. לקחתי את כף ידה,ואחזתי בה חזק. לאחר ששיחררה את ידה מאחיזתי הרגשתי משהו בכף ידי. זאת הייתה פיסת ממחטה,ועליה כתוב "מעניין→שונה←מיוחד" אותה ממחטה שכתבתי עליה, והבאתי לה. היא שמרה אותה עד עכשיו. הבטתי בה,והיא החזירה אלי חיוך.
היא אכן הייתה שונה,מאז ומתמיד.
מאז ומתמיד סיקרנה אותי,ורציתי לגלות את סודות ליבה.
היום,לאחר שלוש שנים הצלחתי להבחין "במיוחד" שבה.
היום לאחר שלוש שנים זאת הייתה התקשורת האמתית בנינו. שוחחנו,וסיפרנו אחד על השנייה. צחוקה כפעמונים,ועיינה זוהרות כשהיא צוחקת. היא נערה חכמה,ומתוקה.
שסוף-סוף זכיתי לגלות את טעמה.