שתיי ציפורים

פעם הייתה ציפור. היא הייתה קטנה, בעלת קול חזק. היא הייתה יפהיפיה! כול צבעי הקשת התערבלו בכנפייה הקטנות, יוצרות מערבולות בליבו של הצופה בה. כאילו פגש את אהובתו. זו הייתה ציפור מיוחדת. היא הייתה מדהימה. היא הייתה נחמדה, נעימה, טובה לזולת. מושלמת ממש.
אבל הייתה בעיה אחת. למרות שהיא עזרה לכולם. ולמרות שהיא עשתה את כול מה שביכולתה- אף אחד לא באמת אהב אותה. חברותיה הציפורים תמיד דיברו עלייה מאחורי הגב, היו משמיצות אותה, מדברות על כך שהיא יהירה- מעצבנת- מטומטמת- מכשפה וסתם שוויצירת עם אף באוויר ואגו. מה שהן היו. הן לא אהבו אותה, שנאה וטינה בעבעו בכנפיים המכוערות מלאות בצבע אחד וגושי נוצות. הן קינאו בה. וכשהן היו לידה- הן תמיד באו ודיברו איתה כאילו הן החברותצ הכי טובות. הן קנאו בה, ושנאו את העובדה שהיא כול כך נפלאה וטובה. ולא ניסו להשקיע בעצמן ולעשות ככה. אלא רק קנאו ורכלו. רק שנאו. אבל בסתר ליבן- הן רצו להיות כמוה. להיות יפות וחכמות. הן רצו להיות כמו הציפור המדהימה. עם הידעיה שיש רק אחת.
יום אחד, טיילה הציפור היפה והקטנה באמצע היער. חשוכת חברים. עצובה ומדוכאת. הצבעים הפסיקו להתערבל בהתלהבות על כנפייה. ונשארו תקועים ככה. יפים הרבה פחות. היא נעמדה על ענף של עץ אלון עתיק. היא התיישבה על הענף והתחילה לשיר בקולה היפיפה, להגיף את השממה והחושך, את הכאב והעצב בעובדה שהיא לבד, בעזרת קולה המתוק.
בדיוק באותו הזמן, רדפו חבורת הציפורים אחרי ציפור אחרת. הן כעזו עלייה שניסתה לחבור אל הציפור היפה והשונה. הן כעסו עלייה והתחילו להגיד לה שהיא נגרתת אחריה, הן גידפו אותה וכעסו עלייה. הן כעסו עלייה שהיא מנסה סאמת לחבור אליה. להבדיל מהן. הציפור שאוהת רדפו- הייתה הציפור הכי מכוערת שראיתם אי פעם- ציפור בינונית בעלת מקור קטן וטיפונת עקום, בעלת שתיי עיניים צהובות ומפוחדות. כנפייה היו בצבע שחור וגושי כמו נפט. האור השתקף בו בצורה הכי מכוערת שלו. והציפור הזו הייתה מדוכאת מאוד. בגלל מראה, בגלל מחשבותיה, ובגלל החרבות שלה. שכול הזמן ניסו לשדל אותה לקלל ולהשמיץ את הציפור היפה. אבל הציפוק השחורה לא הסכימה. היא לא רצתה. היא רצתה להיות חברה שלה. למרות שהיא ידעה שהיא לא שווה את זה. שהיא מכוערת וחסרת אישיות. חחלשה וחסרת כוחות. בלי יכולת לברוח מהן.
לבסוך שאר הציפורים נכנעו מלשכנע את הציפור המכוערת והמפוחדת. הן הלכו משם, ממשיכות להשמיץ ולרכל על שתיי הציפורים השונות כול כך.
הציפור השחורה. מפחדת ועצובה, רצה בכול כוחה אל עץ האלון בו שכנה הציפור השנייה עליה צחקו וזעמו. הציפור השחורה עלתה על עץ האלון והתחילה לבכות. להתרפק על עץ הלאון הישן בעל כול כך הרבה ניסיון. בלי שהיא שמה לב, חיבקה אותה הציםור הקטנה והצבעונית. מאותו הרגע הם חברות, ושום דבר לא יכול להפריד ביניהן. לא החברה, ולא ההורים. שתיהן בעלות אותם המניעים. שתיהן חברות לנצח.
אז תדעו- אל תשימו קצוץ על החברה! אתם מי שאתם וזה מדהים! כולכם ציפורים בעלות ענפיים ענקיות ושמחות. כולכם מדהימים ונפלאים!
סופ"ש שמח! :P