תלתל זהוב של תמימות נשכחת

הוא צעד למורד השדרה מרוצפת האבנים הכתמתמות, הבעתו לפניו נחושה היא, מודעת, ולה בקשות כה רבות ותהיות כה שלמות, ולה תמימות שאין כמותה, תמימות ילדותית, מוכרת היא.
"אני רוצה ארטיק!" הצהיר בחדווה, מחליק אצבעותיו לשיערו הבהיר והמדהים ליופיו המהפנט, מחליק אצבעותיו לתמימותו הרכה, המדלגת ומקפצת לצד כל צעד אשר לרגליו הכחושות והזהובות למועט, כי השמש קופחת, כי שב הקיץ למעט.
ובהולכו ועוזבו לאותה חנות מכולת טיפוסית, לידו ארטיק קרח והבעתו חרישית, נתקל מבטו לא לפעם או פעמיים, באיש גדל קומה, ולו כמו כן- זוג רגליים.
עצר הילד מצעדיו כמו כן, מניד תלתליו הבהירים, המהפנטים ביופיים, מישיר מבטו אל עבר צעדיי האיש גבה הקומה, אל עבר צעדי המסקרן למועט, עוצר הנשימה לדמותו המאיימת.
"ילד, על מי אתה חושב שאתה מסתכל?" שאל ולקולו גווני קשיחותו הניכרת למראית העין, לשריריו קעקועים אין ספור ולעיניו אדישותו המנקבת, המפלחת הדממה הנלווית לרחש הצרצרים החרישי, האופייני לאותו היום הטיפוסי.
כעת השפיל מבטו, סוקר אחר הארטיק נוטף צבע המאכל שלידיו ברעד, סוקר לידיו הדביקות בחשש מה, מקווה ומצפה כי גבה הקומה שלפניו יעלם כלא היה, תקווה ומענה אינו לה.
והנה שלח הגבר זרועותיו השריריות והעבות לתצורתן, מניף גוף הילד הכחוש והזהוב לכתפיו, ומובילו במורד השביל אל עבר מערת זממיו, מימוש תשוקותיו הסוטות כמעל ומעבר, הזדוניות, האדישות והמנוכרות.
מפלח בזעמו העצור, בגופו כבד המשקל, ובממדיו העצומים לממדי הילד, לתמימותו המוכרת, המלבבת לשיערו, להבעתו החייכנית ושובת הנפש, שובה כלא הייתה כמוה.
כתם זממו, גזר הגבר גדל הממדים תלתל זהוב לתלתלי הילד המבוהל, משיב מקל העץ הדק הנותר לארטיק הוורדרד לידו, מניפו לידיו השריריות, ומציבו כנגד ביתו. ולו הבגדים שלגופו רפויים, מאובקים, קרועים למועט.
והנה חולפות השנים כהרף עין, והגבר גדל הממדים שב וחזר למעשיו הנתעבים, לעיכול והשחתת תמימות הילד הנעשה נער לאורך ציר השנים החולפות, ולכל מעשה עגום, נורא, וחסר כל טקט, גזר תלתל זהוב בודד ומהפנט ליופיו, כלמזכרת חרישית לכאבו הדומם, לזעמו המתפרץ, לפסימיות האופפת לרגע הזעום והמאופק למועט.
והנה הנער אינו נער עוד, כעת חלפו ועברו להן שנות העשרים לחייו, אותן שנים להן צפה אותן שנים מעיקות ועגומות להן איבד תמימותו ואמונתו, תקוותו החרישית.
ולעלם הצעיר התעורר לו לרגע קושי עז לכדיי תפקוד למערכת יחסים יציבה, ולעלם הצעיר גמגום קל המתלווה לגווני קולו החלשים, הרדודים, ולעלם הצעיר בעיות אין ספור, אשר לא עלה לדעתו כי יתעוררו, כי יצוצו לחייו הדלים.
והנה הגבר גבה הקומה, אינו עוד, כעת הינו קשיש וממדיו זעירים, רגלו הימנית לקברו, ולידו השמאלית חלומות העלם המוכר, אשר תמימותו אבדה לו זמן כה רב כקודם לכן.
לא חלף זמן מה, וזינק הקשיש נמך הקומה לקברו, מעורר אותו החיוך התמים והמוכר לשפתיי העלם הצעיר, אותו החיוך הישן, נושן, החיוך הדל, האהוב.. החיוך אשר לא עלה לדעתו כי ישוב.
כעת התייצב העלם כנגד הראי, ולידו ארטיק קרח וורדרד, וחזותו מוכרת, לכפות ידיו גדולות הממדים נוטפות בקלילותן טיפות צבע מאכל וורדרד, אותן הטיפות אשר לא עלה לדעתו כי יחוש לאושרו כן הוא, לא עוד.
כעת גופו אינו כחוש עוד, כעת הינו שרירי, גדל ממדים, הלוא גדל והתפתח, הלוא איננו ילד עוד.
כעת עורו אינו זהוב עוד, שחום, שזוף, הלוא איננו ילד עוד, הלוא שהה שעות רבות תחת השמש הקופחת, העזה והמרהיבה ביופייה, הבלתי מושגת.
כעת תלתליו אינם זהובים עוד, כעת הינם קצוצים, כי נלקח זהבם ותמימותם לידי האיום והנורא מכל, כעת הינם עבר, כעת הינם זיכרון כאוב ונשכח, לאותה התמימות, התמימות אשר שובה לא עוד.