תם ולא נשלם

הבטתי בה, עינייה נצצו וטיפת דמעה זלגה מעינייה.
"אל תלך.." אמרה בלחש והביטה בי, מתקרב לאט ובעדינות.
"אני מצטער" אמרתי בקול גבוה, הולך אחורה, לא רוצה להיות קרוב אלייה, לא רוצה לחזור בי.
"למה?" היא שאלה והחלה לבכות, סובבתי את ראשי ימין ושמאל, מתנגד לומר לה.
"אני.." אמרתי ונעצרתי, מגחגח בגרוני, נושם נשימה עמוקה ומתחיל לומר.
"את.. את יודעת שתמיד אהבתי אותך" אמרתי, מתיישב על הקבר, מביט בתמונה שלה.
פרחים אדמדמים כיסו את קצה הקבר, מילים חרוטות על פני הקבר, כמו בליבי.
"ותמיד יאהב" המשכתי לומר וטפח על הקבר, מנקה את האבק שהצטבר כבר זמן מה.
היא מצמצה במהירות והנהנה עם ראשה. רוצה שאמשיך לדבר ולהסביר לה למה עליי ללכת.
"אבל הגיע הזמן ללכת" אמרתי בלחש וקמתי, תופס זר אחד ושם בתוך כיס החולצה.
"אתה תחזור?" היא שאלה והתקרבה, מרחק צעד אחד היה ביננו.
"אולי, אולי יום אחד אחזור" סיננתי וסובבתי את גבי, מנסה לא לבכות לידה, מנסה שלא תראה את הדמעות. את הכאב שלי.
"לא!" היא צעקה ונחתה ברעש על האדמה הלחה, שנראתה כאילו ירד גשם לא מזמן.
עליי כף יד גדולים התעופפו להם מצד לצד, רוח נשבה לה ושערי הקשה עליי מלראות.
"שששש" אמרתי וליטפתי את ראשה, יושב ישיבה מזרחית ומנגב את דמעותייה אם אגודלי.
לא רוצה לראות אותה בוכה, אני עדיין לא מוכן לזה!