תמונה טקסאנית…

תמונה טקסאנית:

דרום ארה"ב, כמו לפני מאה שנים. הוא, יושב על כסא עץ ממושען בחדר שאין לו שם. זה לא הסלון ולא המטבח, אף-על-פי שיש פה שולחן ממש לידו, ועליו מונחת תחתית-כוס עשויה שעם דהוי, ועליה כוס הקפה שלו. הוא מסתכל דרך החלון וזה הזמן שלפני אחר-הצהריים, אבל בהחלט כבר אחרי הצהריים-עצמם. הרבה חול, לא הרבה השתנה בארבעים ושמונה השנים האחרונות שהם גרים כאן. רעייתו במטבח מאחוריו, וכבר מזמן שאין להם צורך בפטפוטי סרק. הוא איננו אדם שמן במיוחד, אך אי אפשר להתעלם מהכרס הרפויה, ואולי זה רק הגיל, שהרי פעם היה אדם רזה לכל הדעות. אפו מאדים והנימים נשקפים דרכו. גם לחייו סמוקות כמו תמיד, ועיניו הכחולות כחולות כל-כך שהן כמעט לבנות. גבותיו עבות ומצחו חרוש סדקים יבשים מסתעפים שתי-וערב כמו על אדמה צחיחה וחרוכה. הוא מרים את כוס הקפה תוך שאיננו לרגע מדיר את עיניו אל מבעד לחלון ולוגם ממנה אט ואז מחזיר אותה למקומה בדיוק מושלם לאמצע תחתית השעם. דיוק נרכש, יש לציין. ציפור נוחתת על אדן החלון, ציפורים כאלה יש פה הרבה. היא מצייצת בגרון רוטט, וראשה הצימוקי זז בתנועות מכאניות חדות ובמעין עצבנות תמידית שהיא כנראה מנת-חלקן של כל בעלי-החיים. היא לא נכנסת, הן אף פעם לא נכנסות. הציפור מתעופפת בקלילות אל מעבר לטווח הראייה המצומצם שיכול להעניק חלון שכזה. אבל זה החלון. ואלו הציפורים. וזה החול, והקפה, הכיסא והשולחן. עוד יום, ככה, כבר כמעט חמישים שנה…

—–