תעלומת סלסלת התפוחים

•תעלומת סלסלת התפוחים•

גו'ן הנדסון פיסל לעצמו דרך לסלסלת התפוחים העסיסיים שביצבצו בין המוני ההאנשים ששהו בחנות הפירות שנמצאת ברחוב מידלקס.
כשהגיע לסלסלת התפוחים אמר לעצמו:
"הו, תפוחים כמה שאתם עסיסיים. אני בטוח שאשתי מאוד תשמח כשתראה אתכם." חייך לעצמו חיוך שובב כזה.
חנות הפירות הייתה עמוסה וגו'ן הרגיש כאילו הוא נמצא בתוך אוטובוס עמוס, כאילו היום זה יום חג וכולם תופסים את עמדתם באוטובוסים על מנת להגיע כמה שיותר מהר לשווקים.
הוא הרגיש שצפוף לו, ושהוא לא הולך לצאת משם בקלות.
הוא ניסה שוב לפסל לעצמו דרך אך הפעם, לא הצליח.
כולם דפו אותו, דחפו אחד את השני וגו'ן נשאב יותר פנימה. ומצא את עצמו ליד כיסא, והתיישב עליו. כמעט בסוף החנות.
"מה בסך הכול ביקשתי?" חשב לעצמו. "רק רציתי להפתיע את אשתי במעט תפוחים עסיסיים שהיא כל כך אוהבת." אמר ונאנח.
גו'ן חיפש בענייו דרך שתוביל אותו החוצה, אך לא מצא. החנות הייתה יותר מדי עמוסה, כשאיש זה או אחר יצא נכנס אחר וכך זה היה ולא נגמר…
גו'ן לא ידע מה לעשות. הוא לא רצה שוב להיכנס בין המוני האנשים ושוב לחטוף מרפקים לפרצוף.
גו'ן אף פעם לא היה אדם חזק במיוחד ולכן נמנע מלפתוח בקרב עם אנשים.
הוא ידע שאם הוא ינסה לצאת החוצה בין כל האנשים הוא יהיה חייב לדחוף חצי מהאנשים, לפחות את אלו שעומדים בדרכו וזה לא שהוא פחד מאותם אנשים, הוא פחד לאכזב את אישתו. שבמקום לחזור הביתה בריא ושלם הוא יחזור הביתה עם פנסים בעין ואז אישתו תחשוב שהוא היה מעורב בקטטה, ואז היא גם תכניס לראשה את הרעיון שאולי גם השוטרים באו בעקבות הקטטה הזאת והיא תמשיך ותמשיך בסיפורים דמיוניים ובסוף היא תגיע למסקנה אחת:
"גברים הם כמו תינוקות, אי אפשר להשאיר אותם אף פעם לבד, תמיד צריך לדאוג להם…" ואז היא תמלמל משהו ותעלה לחדר השינה.
ומפה יתחיל כל ה… "גו'ן אני כל כך מאוכזבת ממך."
"חשבתי שאתה בעל טוב ובחיים לא תסתכסך עם אנשים."
"חשבתי ש… אני כל כך מאוכזבת ממך." תפנה את גבה ולא תתדבר איתו חודש ימים.
ולו רק יהיה נקיפות מצפון.
הוא לא רצה לאכזב את אישתו ולכן העדיף לשמור מרחק מכל האנשים נוטפי הזיעה שהתרוצצו בחנות הפירות כאילו חיפשו טבעת יהלומים מאוד יקרה.
גו'ן החליט לחכות, לחכות שכולם יצאו וכך הוא יוכל לצאת מבלי לחטוף ועם התפוחים שתיכנן לתת לאישתו.
הוא חיכה, וחיכה וחיכה… וחיכה, וחיכה וחיכה…
בשלב זה כבר כל החנות הייתה אמורה להתרוקן אך לא, החנות נהייתה יותר עמוסה.
גו'ן כבר התייאש, החזיר את התפוחים למקומן, מעל הכיסא שעליו התיישב ואמר לעצמו:
"אני בחיים לא אצא מכאן, אלווי שיכולתי להיות מחוץ לחנות הארורה הזאת." באותה שנייה הוא מצא את עצמו מחוץ לחנות הפירות, בריא ושלם והא לא הבין איך הוא פתאום בחוץ, הרי לפני שנייה הוא היה בתוך החנות ו…
"סלסלת התפוחים!" הוא צעק פתאום. "היא נשארה בחנות!"
אומלל חזר לביתו, צילצל בפעמון ואישתו עמדה בפתח הדלת ואמרה:
"הו, גו'ן סוף סוף הגעת, דאגתי לך כל כך, היכן היית?" גברת בטינה הנדסון אמרה וכמעט איבדה את קולה.
גו'ן עמד לספר לה את כל מה שעבר עליו ואז משום מקום אותה סלסלת התפוחים שהשאיר בחנות נחתה לידיו הקטנות, כאילו תמיד הייתה שם.
"הו, יקירי נחמד מאוד מצידך להביא לי תפוחים." אמרה כעת בקול מאוד מאושר. וגו'ן כבר נכנס לביתו.
הוא הפנה את מבטו לידייו ובאמת, הוא ראה את אותם תפוחים, בדיוק אותם תפוחים ירוקים, עסיסיים וגדולים.
הוא לא הבין איך זה קרה אך העדיף לא להתעמק בשאלות מיותרות ואמר לאישתו:
"הו, כן יקירה התפוחים! קחי". הוא הושיט לה אותם. "הם בשבילך." אמר וחייך.
גברת בטינה הנדסון חייכה אליו חזרה וחיבקה אותו.
גו'ן הנדסון חייך ואמר לעצמו בלחש:
"כנראה שזאת תעלומה שבחיים לא אצליח לפתור- "תעלומת סלסלת התפוחים." נקרא לה כך." ומשך בכתפיו.
"אך זה לא משנה, כל עוד זה העלה חיוך על פנייה של אהבת נפשי, אישתי. זה לא משנה…
…