"תתרחק!!!"

מוות. זה כל מה שאני רואה. עיניי מטשטשות.
"לא." אני ממלמלת ומתרחקת אחורה. אני לא מאמינה. לא מאמינה.
"בבקשה. רוצי." הוא אומר בשקט.
"לא!" אני מתריסה וזעם מעוור את פניי.
"בבקשה. אני לא רוצה לפגוע בך. בבקשה." הוא אומר.
"אז תתרחק אתה! אני לא מאמינה שאהבתי אותך!" אני אומרת.
"בבקשה. תלכי." הוא מסיט את פניו. דמו של הקורבן מרוח על פניו וידיו.
"זה כאב לו?" שאלתי בלחישה, שאפילו הוא היה צריך להתאמץ לשמוע. הוא נאנח.
"אני לא רוצה לשקר לך." הוא עונה
"תענה." דרשתי.
"כן. הוא סבל מכאבים במשך שלושה ימים עד שמת מייסורים. אז כן." הוא עונה לבסוף ומרכין את ראשו.
אני מהנהנת ומלטפת את פני הקורבן המושחטות. קיא מטפס בגרוני.
"תתרחק." אני מורה על הרוצח.
"סליחה?" הוא שואל.
"חשבת שאתה הכי חזק כאן? טעית. תתרחק!" אני צועקת.
גבו פוגע בקיר. הוא מסתכל על עיני ומשתנק.
"מכשפה." הוא ממלמל.
"תתרחק!!!"
אני מגלה לבסוף שהצעקה שלי. תתרחק.