היציאה

1
חזרתי מביה"ס ואני עייף. זה יום שני ואני אמור לעשות ריצה, אבל אני כל כך עייף. לא היה היום שיעור ספורט, ולא היה יום ארוך. לא היה מבחן, ולא הלכתי לישון אתמול מאוחר במיוחד. יום שני רגיל לחלוטין, ואולי דווקא בגלל זה אני כל- כך עייף. אני מנסה לשכנע את עצמי שאין סיבה שאני לא יעשה ריצה- נעים בחוץ, יש הרבה אור. אבל אני עייף, כל-כך עייף, ואין סיבה. אין שום דבר מיוחד. אבל השגרה הזאת, משהוא ביום יום הזה שמתמשך ומתמשך עשה אותי כל כך מותש, כל כך חסר חשק, שכל מה שאני רוצה זה רק להישכב פה לרגע בשקט על הספה ולעצום עיניים. השרירים שלי כבדים, הפרצוף שלי נוזל, המוח שלי עובד לאט… אני מסתכל על השעון- יש עוד 4 שעות עד שיחשיך. אני רק ישכב פה על הספה לחצי שעה, ואז יהיה לי כח לרוץ. אז בטוח יהיה לי כח לרוץ. אני כל כך גמור, שפוך. לא צריך שמיחה ולא צריך כרית. אני רק ישכב פה למנוחה קטנה של חצי שעה, עם הראש על המשענת ליד של הספה, אולי גם יתעטף קצת במעיל, אבל לא ירדם,- אסור לי להירדם. אני רק ינוח קצת ואז אני יוכל לרוץ. אחרי הריצה אני יוכל לישון. אני נשכב על הספה, והיא כל כך נוחה. אבל החלון מואר באור שמש של יום קיצי יפיפה, קורה לי- "קום מעין! אסור לך לבזבז את היום הזה!". הציפורים מציצות, והשמיים בהירים ונטולי עננים. קרניי השמש משחקות על אלפי העלים בעשרות הצמרות של עצי היער הירוקים. אבל אני כל כך עייף. "הלווי והיה עכשיו חושך", אני חושב, "והייתי יכול לישון ללא יסורי מצפון". אבל יש עוד הרבה זמן עד החושך, ויש יום יפה בחוץ, ואני מרגיש חלש, וחסר חשק, וכל כך כל כך עייף. המחשבות שלי נודדות, העפעפיים שלי נמשכים למעטה, ונסגרים. "רק נמנום קצר של חצי שעה", אני חושב. אבל העיניים נעצמות, והמחשבות מיטשטשות, ונהיות פחות הגיוניות, ופחות מפוקסות, ופחות בשליטתי…

2
אני מתעורר אחרי כמות זמן בלתי ברורה – הפוך עם הפנים לגב הספה, עטוף בכח במעיל שלי. – אני מטושטש לחלוטין… חלום שהיה לי לגבי נסיעה לסין או משהוא מתחיל להיחשד במוחי כמשהוא שלא קרה באמת. אולי אני עדיין במלון?, או שכבר חזרתי הביתה? – אני לא בטוח. רגע, יכול להיות שזה היה חלום?. לא יודע, מזה חשוב?. אני פוקח באיטיות את העיניים, מסתכל על היד שלי האוחזת בחוזקה את שולי המעיל, מסתכל על הריפוד האדום של הספה. "כנראה שאני בבית", אני חושב, ומסובב את הראש- בחלון עדיין אור, אבל פחות. כבר תחילת הערב. ליד שולחן האוכל אימא יושבת ומפצחת גרעינים, מתי היא הגיעה? היא מסתכלת עלי ואומרת משהוא. אני מטושטש, אני לא מבין. "נרדמתי", אני חושב, "כנראה שנרדמתי"… אני בוהה בחלון המואר- עדיין לא מאוחר לריצה, אבל אני כבר ישן, זה תירוץ מספיק טוב. נראה לי שאימא אומרת משהוא לגביי נסיעה לסבתא מתישהו בערב, אולי ב7. אני ממלמל משהוא כדי להעביר את המסר שהבנתי. קר לי, אני צריך שמיחה. קר לי בעיקר ברגליים. אבל אל בה לי לזוז, אני כולי דבוק לעצמי ולספה, כל תא עור מונח בדיוק במקום המתאים לו ביותר, ולא מתחשק לי לשנות את התנוחה הנהדרת הזאת. אבל קר לי ברגליים… בחצי חוסר רצון אני שולח יד אל הספה הקרובה, ומביא לי שמיכה וכרית. קם לישיבה כדי שאוכל לסדר אותם ומשליך את עצמי שוב על הספה האדומה, שוקע בה, שוקע שוב…
אני מתעורר שוב ושוב- פעם אבא על הספה השנייה קורא עיתון, פעם אימא רואה טלוויזיה, פעם אין שם אף אחד, פעם אימא נכנסת בדלת, ופעם אבא מכין אוכל, אולי להערב אצל סבתא?, לא יודע. אני לא בטוח בכלל שנוסעים. אני לא בטוח בכלל איזה יום זה היום, אני לא בטוח איפה אני, אני מתעורר ונרדם בהבזקים, חלומות ומציאות מתערבבים. ובחוץ רק מחשיך ומחשיך ומחשיך.- בכל התעוררות השמיים מעט יותר כהים, לפעמים כמעט אותו הדבר, ולפעמים הבדלים עצומים. כמה זמן ישנתי עכשיו?. אני שוקע וצף, שוקע וצף, כבר לא 3- מבדיל בין ערנות לחלום. ואז, פעם אחת אני פוקח את עיניים, וכבר לא מרגיש כל כך עייף. די ערני אפילו. ישנתי מספיק. אבל בחוץ כבר כמעט חושך- עוד לא לגמרי שחור, מין כחול מאוד כהה עמום כזה, הזוי. אין לי מושג מה השעה, והשמיים לא ממש עוזרים לי לנחש. ולמרות שאני כבר לא עייף, ולא כבד, ולא חלש, אני עוד מעורפל,- עדיין לא בטוח לחלוטין מה מציאות ומה היה חלום. ואני לא יודע איזה יום היום, או מה השעה, או האם נוסעים לסבתא?. אני במין מצב של נתק. האורות בבית חשוכים, וההורים שלי כנראה ישנים. "אולי אני יעשה טיול?", בשעה כזאת הזויה, אני אפילו לא רוצה לדעת מה השעה באמת, לא רוצה לדעת איזה יום היום ולא רוצה לדעת מה אמיתי ומה לא. כן- אני יצא לטיול, ככה אני יוכל למשוך את חוסר הידיעה המבורכת הזאת. אני קם, ונועל נעליים, פותח בשקט את הדלת ויוצא מהר, לפניי שההורים שלי יתעוררו ויתחילו לעדכן אותי במה קורה הערב, לפני שהם ידליקו טלוויזיה וכל הידיעות והחדשות מהעולם יפלו עלי ויחברו אותי למציאות. אני יוצא לטיול,- זה רעיון טוב.

4
בחוץ קריר- נעים, אבל יש לי מעיל וכובה פרווני. אני לוקח את מקל ההליכה שלי המונח לצד הדלת. אני לא זקוק לו, סתם כיף יותר ללכת ככה. השמיים נמצאים במצב כו נדיר- ממש על קצה קצהו של החושך, כמו אדם העומד על קצות האצבעות בקצה צוק, ונשען קדימה. אני יכול לראות איפה יש עץ, ואיפה כל מדרגה מתחילה ונגמרת, אבל לא פרטים.- העולם מורכב מכתמים שחורים חסריי זהות ברורה. אני עולה לאט לאט במדרגות, והכלבים פתאום קופצים ורצים אל הכביש בנביחות, אני לא ממהר – אני יודע שהם לא נושכים, וגם עם כן, מה יש לי כבר לעשות בעניין?. אני מגיע למעלה ומוצא שם את הכלבים נובחים על דמות מטושטשת, או אולי 2 דמויות ואחת מהם קטנה יותר? לא- זאת הייתה הרגל שלו. אי אפשר לדעת מה זה מה בתאורה ומצב התודעה המוזרים האלה. האיש ממשיך ללכת והכלבים עוזבים אותו. אני ממלמל סליחה, לא בטוח עם הוא שמע אותי או לא. הוא ממשיך ללכת בדרכו בכעס, ואני ממשיך ללכת בדרכי בשלווה. בחוץ אומנם עוד לא לגמרי חושך, אבל בבתים כבר יש אורות. אני משחק תוך כדי הליכתי האיטית בלצמצם את העיניים עד שאפשר לראות רק את האורות שבחלונות. הם נראים ככדורי אור המרחפים באופן קסום בתוך ים שחור אינסופי, דומים לכוכבים. קרניהם הארוכות משתנות- מתקצרות ומתארכות לפי מידת צמצום העיניים. מחשבות צפות ועולות בראשי- רעיונות לציורים ופסלים, זיכרונות מתקופות שבעבר, סיטואציות מדומינות מן העתיד, תודעתי נודדת לה בתוך עצמה. מטיילת אל עולמות נשכחים. והמציאות?, אני כבר לא יודע כלום בקשר אליה. אין לי מושג מה השעה והתאריך, אני גם בכלל לא יודע באיזה תקופה בשנה או עונה אני. מדי פעם אני לא בטוח גם איפה אני, ופרטי במציאות מתערבבים או לא מתערבבים עם הדמיון ומתעתעים בי. אישה וכלב רחוק ממולי, מתקרבים, ולפתע נראה לי שהאישה הולכת לבד. אבל לא,- הינה, עכשיו אני רואה.- היא הולכת עם ילד קטן, והוא קשור ברצועה – חבל של כמטר וחצי הכרוך בלולאת בוקרים סביב זרועותיו וחזהו. הוא נראה כמו פושע המובל לכלא על ידיי לקי-לוק. אני מסתכל טוב כי זה לא הגיוני, מצמצם את עיניי, אבל כשהם עוברים לידי התמונה ברורה עוד יותר מקודם, והם ממשיכים ללכת.
אני מביט בהשתקפותי בחלון של רכב חונה,- המעיל, השיער הפרוע והמבט הישנוני\ מנותק בעיניים גורמים לי להראות כמו רוצח סדרתי. אני ממשיך בדרכי, ממשיך בנדודי מחשבותי. צעד, צעד, מקל, צעד, צעד, מקל. התקדמות איטית, משהוא כמו 4 שניות לצעד. לעיתים אני אף נעצר במקום למספר שניות מסיבה שלא ברורה אפילו לי, וממשיך ללכת. עוד דמויות שוב מולי – 2 על 4 ואחת זקופה על 2. האיש שמולי, וכמוהו שאר האנשים שאני רואה מדי פעם ברחוב, נראים כמו התמונות צללית של פנים ללא פרטים שיש ברשתות חברתיות באינטרנט כשמישהו לא שם תמונת פרופיל. מצב מעניין, אני חושב.- כאילו לקחו מכולם את הזהות הפיזית המוחשית שלהם, אבל לחלק מהאנשים, אלה שבאמת יש להם אישיות משלהם עוד יש סימניי זיהוי – כמו אותו האיש שהולך מולי, שאני מזהה באמצעות אחת הכלבות שלו ההולכות לפניו, שקל לזהות באמצעות גודלה המזערי. "מי זה?, מעין?" "כן", אני עונה לו בקול שנשמע כאילו אני מדבר איתו בפלפון מארץ רחוקה רחוקה… "זיהיתי אותך לפי ההליכה שלך", הוא אומר וצוחק. הוא עוצר ואנחנו מדברים. גם ממרחק אפס פניו מטושטשים עד לבלי הכר. אנחנו מנהלים את שיחת המה שלומך? השגרתית, ומשם הוא מדבר איתי על זה שהוא רוצה שאני ישמור לו על הכלבים כשהוא נוסע. ואני מדבר איתו, ומנהל את השיחה בלי בעיות, אבל אני לא מרגיש כאילו אני באמת איתו באותו המקום, אני לא באמת במציאות הזאת.- אני כמו אסטרונאוט המנהל שיחה עם חיזר. אני עומד מולו ומדבר איתו, אבל אני לא שייך למציאות הזאת כמוהו, אני לא נושם את האוויר הזה, אני מנותק, עטוף בחליפת החלל החמימה שלי. אני במקום אחר, אני במקום משלי. אני אומר לו לשלוח לי את זה במייל, נפרד ממנו וממשיך בדרכי. אני לא יודע לאן אני הולך, ואין לי מושג איך הערב הזה יסתיים. אני לא חושב על זה בכלל, אני רק מרחף לי בעולם שלי, משוחרר מנטל המציאות והפרטים המעיקים שלה. משוחרר ממקום, משוחרר מזמן, משוחרר מידע. מרחף. שירים באים והולכים, חולפים במוחי. שירים ששמעתי לאחרונה, שירים ששמעתי מזמן, מנגינות נשכחות…
עוד זוג אנשים בלתי ברורים עוברים לידי. מה פתאום כל כך הרבה אנשים עוברים ברחוב היום?, יכול להיות שזה יום כיפור?…
אני כבר די רחוק מהבית, הגעתי לכיכר. אני מתיישב על אחד הסלעים הגדולים המונחים במעגל התנועה, מסתכל על המכוניות העוברות ושבות.- גושישים שחורים עם שובל אור לפניהם, באים מאחוריי, באים מלפניי, מקיפים את הכיכר או פונים בה. ואני יושב.- ברכיי אסופות אל חזי, ידיי אוחזות את רגלי.- יד שמאל בשרוול ימין, ויד ימין בשרוול שמאל. אוחזות אחת את השנייה. הכל רגוע, הכל שקט, הכל לא ידוע. ואני רק מתבונן במכוניות וממשיך להרהר. להרהר בחיי, להרהר בספרים שקראתי, ובתוכניות שראיתי בטלוויזיה. ניקוי ראש, פסק זמן. אני מרגיש כאילו אני לא יושב על סלע באמצע הכיכר, אלה יושב לי בעולם משלי- במקום לבן אינסופי, שאין לו תקרה ואין לו רצפה, ואין בו כללים וחוקים, ואין שם אף אדם מלבדי, ואין שם רעש. אין שם רעש בכלל… ולבסוף אני קם מאותו הסלע, ומסתכל סביבי,- מצד אחד מזכירות הישוב, מצד שני הכביש אל הגן, מצד שלישי הרחוב ממנו באתי ומצד רביעי היער. אני מתקרב אל גבולות היער החשוך, שם העצים מצלים על הכל ואין אור בכלל. מעולם לא נכנסתי ליער בחושך, אבל אולי זאתי ההזדמנות טובה – כי העולם נראה לי כל כך לא אמיתי, ולא חשוב, עד שממש אין סיבה לפחוד משום דבר. "למה לא?" אני חושב. ועושה את הצעד הראשון אל תוך החשכה שבין העצים.

5

בפנים, חשוך לחלוטין. לא ניתן לראות דבר. אני מגשש את דרכי בין העצים והאבנים רק לפי מה שאני זוכר. נתקע בעץ או אבן מדי פעם, מחליק, נופל, נשרט. אבל ממשיך ללכת, שוקע בים החושך והשקט המדהים הזה. "עד לאיזה עומק אני הולך להכנס?, לאן אני בכלל הולך?" עולה לרגע מחשבה בראשי, ומיד מתפוגגת בעננת חוסר החשיבות של עצמה. אני הולך עוד ועוד בשביל, נכנס אל עומק היער, מגיע לסלע גדול ומתיישב עליו. מביט מסביבי- עצים וסלעים, חושך, לילה שליו. קולות תנים קרובים ורחוקים, ציפורי לילה משמיעות את קריאתם, עלים מרשרשים ברוח, חזיר בר גדול צועד לכיווני. ואני יושב בשקט, ידי על בירכי, מתרשם מהמקום היפה, מביט באותו חזיר הבר הגדול- עושה את צעדיו בשקט ובשלווה, אך ללא הססנות, לכיווני. עיניו נוצצות, מבריקות וזוהרות הרבה יותר מאיך שעיניים של חיות בדרך כלל זוהרות בלילה. הם זוהרות מאושר, חופש, ושלמות ושקט פנימי. הוא נראה כאילו מישהו תקע לו שתי פנסים במוח. ממש ככה. גופי, האבן שעליה אני יושב והעצים מאחוריי ממש מוארים באור הבוהק בעיניו, כאילו זרקור מכוון אלינו. החזיר מתיישב מולי, ואני יושב מולו. אני מנסה להסתכל בעיניו, אבל זה מסנוור מדי. והחושך שמסביב רק מבליט את אותו האור העוצמתי הבוקע מעיניו. והוא יושב בשלווה ומסתכל עלי. אני מחייך אליו, ויכול להישבע שהוא החזיר לי מחוות חיוך קטנה. אנחנו יושבים ככה אחד מול השני עוד מספר דקות, ואז אני מרים את ידי. הוא לא נרתע, אני מניח אותה על ראשו ומלטף את פרוותו העשירה היפה. עוד כחצי דקה החזיר הקסום יושב ומאיר אותי בפנסי 6- עיניו, ואז קם והולך לו לדרכו. לאט לאט כפי שבא. "אולי גם הגיע הזמן שלי לחזור", אני חושב. אני קם מהסלע ומתחיל לחזור בשביל, צף לאט לאט ועולה מן החשיכה הקסומה הזאת. רואה מרחוק דרך העלים את אורות הכיכר. מתקרב ומתקרב אליהם, עד שהיער החשוך וקיסמו נותרים מאחורי. אני מתחיל ללכת בקצב האיטי שלי בחזרה הביתה, מתקרב אל מסלול הנחיתה. בקרוב אני יחזור אל המציאות ויעודכן בכל המתרחש. בקרוב אני ידע בדיוק איזה יום היום, ומה השעה, ושוב לא יהיה מנותק. אני מתקרב אל הבית, יורד לאט לאט במדרגות. כל מדרגה מקרבת אותי אל המציאות, אל הידיעה, אל הרעש, אל החיים האמיתיים. אני הולך לחזור לכדור הארץ, להוריד את חליפת החלל. אני מניח את מקל ההליכה לצד הדלת ונכנס פנימה. מוריד את המעיל ואת הכובע. "או- מעין, איפה היתה?" שואלת אותי אימא שלי. "בטיול", אני ממלמל. "תתארגן, עוד רבע שעה יוצאים לאכול אצל סבתא", היא אומר. אני מתיישב על הספא, הטלוויזיה פתוחה על חדשות השעה 8- שערורייה חדשה עם איזה שר, מזג האוויר יהיה חם מהרגיל בימים הקרובים, עדכון טבלת ליגת העל בכדורגל. ואני הולך לשטוף פנים, ומרגיש כמו במעלית שיורדת למעטה.