#1

ליז לקחה נשימה ארוכה. היא ניסתה לאזור אומץ לעמוד מול אימו של ויל, שישבה ועבדה בחדר ליד. היא הייתה חייבת להסביר את עצמה אפילו שכתוצאה מכך היא תקבל מבטים זועמים עוד יותר. לאימו עדיין נשארה התקווה שליזי תעזוב כמו שהיא עשתה אז. הרי מה רע היה לו? הוא הצליח להשיג חברה והוא נראה די מאושר. אבל לאחר שליז חברה הוא שב אליה כאילו היא כישפה אותו בחזרה אליה.
ליז תמיד פחדה שכך היה המצב למרות שויל ניסה להרגיע אותה שהוא סתם טיפש.
היא נשמה נשימה ארוכה ונכנסה לחדר מבלי לדפוק.
אימו הרימה את הראש מהספר הבלוי שהיא קראה בו ובהתה בה. לשניה היא נראתה מופתעת אך המבט לא נשאר לזמן רב והוא התחלף למבט השונא הקבוע שלה.
"כן?" היא שאלה בקול קר שנועד רק בשביל ליזי.
ליזי נשפה אוויר שהיא שמרה בריאותיה כמה שניות מתוך לחץ. "תראי," היא אמרה לה, "אני יודעת שאת בטח שונאת אותי, אבל זה לא מפחיד אותי. כולם ככה" היא חייכה חיוך מעושה.
"אף אחד אף פעם לא נתך לי שום ייחס, עד שויל הגיע. ניסיתי לגרום לו לעזוב אותי, לשנוא אותי אבל זה כנראה לא נועד. אני אוהבת אותו ולכן באתי להתנצל בפנייך."
"להתנצל? על מה?", היא הרימה את גבותיה המעוצבות בקפידה. כאילו שהיא לא ידעה.
"על זה שכל חלומותיך לגביו התנפצו. אני יודעת שרצית שתהיה לו אישה שהיא כמוכם, שהיא תוכל ללדת לו ילדים והיא גם לא במקרה הבת של שד עליון. אבל זה לא המצב ושום דבר לא הולך להיות הוגן בסיפור הזה, אז כל מה שנשאר לנו זה ללמוד לחיות עם זה. את תראי זה קל יותר עם הזמן, הרי מי כמוני יודעת". היא נשפה שוב פעם את האוויר שנשמה. אימו, מרי, נותרה ללא תשובה.
ליז יצאה מהחדר. היא רצתה לצרוח, היא לא תבין. היא לא תבין.