12.12.12

שנת 2012 תהיה שנה קצרה יותר. לא בהרבה, אלה רק בכמה ימים. במקום שהיא תגמר ב31.12.12, או ב30.12.12 או משהו כזה, היא תגמר ב12.12.12.- סתם ככה.
בערב של ה12.12.12, תהיה חגיגה גדולה.- גדולה יותר מכל החגיגות, ומכל המסיבות והסעודות שערכו בני האדם עד אותו היום. בכל רחבי העולם, אנשים יתכנסו ביחד, וישירו, וירקדו, ויאכלו,- וכולם יהיו שמחים עד הגג.
בחגיגות ה12.12.12, אנשים לא יפחדו יותר לשתף במה שרובץ להם על הלב, ולא יהיו יותר חומות בכל מקום. רק אהבה תשרור בין האנשים, לאורך כל אותו הערב.
ב12.12.12, יפתחו כל המחסומים,
ינפלו כל הקירות,
ויוסרו המסכות מפניהם של האנשים.
ב12.12.12,- כולם יהיו חשופים, אך מוגנים,
ב12.12.12 כולם יחבקו את כולם, וכולם יהיו נאהבים ומאושרים…

הבוקר שאחרי ה12.12.12, יהיה בוקר מוזר מאוד. אני אתעורר לפני כולם, ואראה מהחלון שמיים אפורים. לא חשוכים, ולא מוארים, וגם לא מדכאים או קודרים. אלא פשוט אפורים.- אטומים כאלה… כאילו שזה לא יום, ולא לילה. כאילו שמושגי היום והלילה נעלמו כליל מעל העולם…
בבוקר שאחרי ה12.12.12, אני יקום, וירגיש תחושת כובד גדולה בבטן. אני אנסה להיזכר על מה חלמתי, ומה קרה בלילה אמש,- אבל אני לא אצליח. אני אנסה לקום, ואגלה שהבטן שלי באמת מאוד כבדה.
אני אצא החוצה, ואראה שאין אנשים,
ושהשמיים,- גדולים, ואפורים, וריקים.
בבטן הכבדה שלי, אני אחוש בחילה.- כאילו שחלק קטן מהמסיבה, נכנס לתוך הקיבה שלי, ועוד לא כבה, ולא הלך לישון ביחד עם שאר המסיבה… משהו יזוז לי שם בבטן, ומשהו יתערבל. אז אני אפנה את מבטי מן השמיים, הפרושים מעל הכול כיריעת כלום גדולה, ואשים פעמי חזרה פנימה.- אל השירותים.

בבוקר שאחרי ה12.12.12, אני אשב על האסלה, ואפלוט שאריות של כלום. תחושת הכובד תישאר עד שיגיע תורה של החתיכה העיקרית.- שלבסוף גם היא תחליק החוצה, ותשפריץ מיי אסלה על עכוזי, מפאת גודלה, ומתוקף משקלה.
אני אתמלא תחושת הקלה, והמשקל מבטני יעלם. אז גופי יתמלא תחושת קלילות דמוית ריחוף, ואני ארגיש חופשי…
אני אקום מן האסלה, ואתבונן בתכולתה מתוך סקרנות.- לנסות ולהבין מה היה הדבר שגרם לי למועקה כה גדולה בקיבתי.
אני אבהה באסלה, ואראה שם עובר- תינוק קטן ויפה, שוכב מת, וצף במים הקרים.
אני אתבונן בתינוק, ואדע שזהו תינוק יום המחר, שנולד בכל בוקר, והפעם יצא נפל חסר רוח חיים.
אני אסתובב, אשטוף את הידיים במי הברז הקרים, ואצא החוצה.